הרחבה למשל
"משל לבן מלך גדול"
-
-
אין לך מה לתת לבורא
חוץ מאשר לגלות בחזרה
איך הוא אוהב אותך,
וזה אפשרי
רק על ידי השתוות הצורה.
(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)
שהבן יגדל לשמחת אביו
הרב מיכאל לייטמן 25.06.13
בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות",
אות ז':
"אמרו ז"ל, אשר השכינה
בתחתונים צורך גבוה. …משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי,
לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך
גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"ע, מיום הולדו חשב בעדו
מחשבות וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ
כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי
זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני העולם וכו'.
והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה
ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע קול שרים ושרות, והוא חלה במחלת
צוקר, אינו ראשי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף. ובזה תבין אמרם
ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה… היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה :
או על ידי תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים
בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן.
ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד
שאמרו ז"ל אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי
ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה."
במקרה שלנו, המלך שולט בכל המצבים. הבן נולד עם תכונות ויכולות
מסוימות, עם תנאים פנימיים וחיצוניים, בהתאם למחשבה ההתחלתית של העליון כדי להביא
אותו למטרה הסופית. הוא חייב להשיג את הכלי הנכון לפי ההתפתחות הרגשית והשׂכלית,
ולהכיר את אביו כדי להיות כמוהו לפי התוכנית שאותה המלך הכין בדאגה ואהבה חלוטה
עבור בנו היחיד והאהוב.
לכן אין לנו שום ספק שאנחנו נשיג את המטרה הזאת. אבל כדי להשיג
אותה אנחנו חייבים לפתח את ה"כלים" שלנו, וההתפתחות חייבת לבוא מתוך
הרצון שלנו. אנחנו בטוח נרצה בזה, כיוון שהמטרה מחייבת אותנו לרכוש רצון והשתוקקות
אליה. השאלה היא רק, איך אנחנו נשיג את הרצון, או על ידי מכות, מחוסר ברירה, בכך
שאנו מוּנָעים על ידי תענוגים או ייסורים, או אף על פי שאנחנו מרגישים תענוגים או
ייסורים, אנחנו נשתדל על ידי בניית הסביבה להשיג את החיסרון הנכון בעצמנו.
זהו חיסרון ללא חיסרון, ולכן העבודה שלנו נעשית ב"למעלה
מהדעת", למעלה מהשׂכל והרגש ששולטים בנו עכשיו. אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק
למצב העל טבעי הזה, שהוא למעלה מהטבע שלנו. וזה אפשרי רק על ידי תמיכת הסביבה,
הקבוצה, שתשפיע עלינו ערכים יותר גבוהים ויותר קרובים למטרה הרוחנית. וכך צעד אחר
צעד אנחנו נתקרב אל המטרה.
הכול תלוי רק בסביבה הנכונה, ולכן הבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר,
הוא זוכה לשבח, כלומר מתקדם בדרך "אחישנה", בעצמו, מרצונו, ובכך מזרז את
הזמן וחוסך מכות, והדבר הזה טוב בעיניו ובעיני הבורא. ואם לא, אז להיפך, כל
התפתחות תהיה על ידי הקדמת הייסורים. אנחנו בכל מקרה נצטרך להתקדם, אבל כבר ללא
שום שמחה, לא מצד הבורא ולא מצד הנברא, אלא באריכות הזמן.
לצפייה על המשל - מדקה 01:12
הרב מיכאל לייטמן, 25.06.13
ספר "כתבי בעל הסולם",
"הקדמה לספר פנים מאירות
ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 28.02.11
אות ז'
"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים
צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו
הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב
ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן
לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל
הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים
המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ
ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה נגדל
הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש,
מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי
לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.
ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה
ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה."
ברור שאנחנו נמצאים במצב השפל והנבזה, שאין יותר גרוע ממנו.
ועל זה אין בכלל מה לדבר, זה נתון. כמה שתדבר על זה, בכך לא תשנה את העובדה. הבורא
אומר "כן, נכון, בראתי יצר רע, בראתי את העולם הזה, בראתי את כל הדברים האלו
שאתם מרגישים עכשיו, נכון, זה כך. אבל זו הנקודה ההתחלתית, תפסיקו לשבת ולאכול את
עצמכם, תתחילו לעשות מה שצריך כי הכנתי לכם גם את כל יתר הדברים, שתשתמשו בהם".
בדרך כלל אנחנו
לא רוצים לשמוע על תיקון, עבודה, יגיעה, שינוי, אנחנו רק יודעים לשבת ולדבר עד כמה
שהכול רע.
"היות
שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת:
או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם
יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר
התיקון, כמובן.
ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד
שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב,
והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה.
להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא
יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות,
בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו
לבזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו,
והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס
סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך
היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי
להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו
וישלים הכונה."
ישנן שתי דרכים מהמצב הזה שאנחנו נמצאים בו. המצב שלנו
הוא נורא, לא רק רע כמו שנראה לנו, הוא באמת נורא ביותר, כי אנחנו לא יודעים את כל
סולם המדרגות, מה אנחנו מפסידים מעולם אין סוף. כי אם היינו רואים, אז היינו רצים
לזה בצורה אגואיסטית. וכדי לעצור אותנו, לכן הדבר הזה נסתר. שנוכל לשבת בשקט ובצורה
מסוימת, למצוא לעצמנו כוח התקדמות שבא מהקבוצה, דרך ההשפעה, כדי להתקדם למען
להשפיע, ולא שנרוץ כמו קליפות אחרי התענוגים של על מנת לקבל ולא נוכל לצאת מהם.
אבל המצב הוא
באמת הנמוך והגרוע ביותר, ויש ממנו שתי דרכים. עד כמה שנצליח לקדם את עצמנו לבד,
שההתחלה תהיה אצלנו, בַּנו, כך נתקדם. אם לא, יש תוכנה, הטבע, שהיא תקדם אותנו
בהתאם לְמה שכתוב שם, לאורות וכלים שכך צריכים להופיע זה מול זה ולהביא אותנו
להרגשת המעמד ביניהם, בין האור לכלי.
ספר "כתבי בעל הסולם",
"הקדמה לספר פנים מאירות
ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 22.08.08
אות ז'
"ובזה תבין
אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה
בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין
לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל
ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ,
מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו
בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון
ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל
מעדני עולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא
סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות,
והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.
[...]
יש
תכלית לבריאה והיא נקובה מראש, שאנחנו חייבים להגיע להתאמה המלאה לבורא, לא פחות
ולא יותר. ויש לזה זמן קצוב. זאת אומרת, כולם חייבים להגיע מאֶפס למאה אחוז, אנחנו
חייבים לגדול, על זה אין שאלה. על ציר הזמן, הזמן מתחלק לששת אלפים שנה, ובציר
שהוא הגובה הרוחני יש צורה שאליה חייבים להגיע, לגובה מסוים, שזה בורא. להידמות לו
נקרא "אדם", הדומה לבורא. כלומר, יש תכלית, יש זמן קצוב להגיע אליה, יש
נשמות שחייבות לתקן את עצמן מהרע ביותר לטוב ביותר, ויש דרך. (ראה שרטוט מס. 1)
ואנחנו גם לא
בוחרים בדרך הזאת, אלא היא מחולקת כולה איך שנתקדם יותר ויותר להשוואת הצורה
לבורא. בדרך הזאת ירדנו מעולם אין סוף עד העולם הזה, כל אחד בשביל משלו, וכל אחד
צריך לעלות חזרה. הירידה כבר נעשתה ועכשיו צריכה להיות העלייה. בדיוק באותן הדרכים
שבהן ירדנו כל אחד צריך לעלות. אין ברירה. זאת אומרת, הדרך היא דרך קבועה, נקובה
מראש.
שרטוט מס. 1
זאת אומרת, אם
נדבר על זמן כל מדרגה ומדרגה שאנחנו עולים, אנחנו עולים בהדרגתיות, עד שמגיעים לאותו
גובה רוחני. הזמן הוא ששת אלפים שנה, והגובה הוא מאה אחוז השוואת הצורה לבורא, מאה
אחוז כמו הבורא, ומדרגות העלייה נקובות מראש. ולנו נשאר רק לקבוע על ידי מה אנחנו
עולים במדרגות האלו. אם על ידי הייסורים או על ידי זה שמקבלים קצת התעוררות ומגדילים
אותה בעצמנו.
זאת אומרת, יש
מצב שבו אני נמצא כעת, ויש המצב הבא, שבו אהיה מחר. אז יכול להיות שהייסורים ידחפו
אותי מאחור, ויכול להיות שאני בעצמי אדחוף אותי, שזה נקרא "תורה" או "האור".
זה הכל. ההבדל ביניהם הוא הבחירה החופשית שלי. אין יותר חוץ מזה. וכאן בעצם כל השאלה,
כי על היתר, לא כדאי לי לחשוב, לא על העולם הזה ולא על העולם הרוחני, לקלל אותו או
אותו, לברך אותו או אותו. חבל, כי שום דבר לא יעזור לי.
ההבדל הוא רק אם
אני מקבץ בתוכי כוחות קדימה לאותה המטרה, או שאני יושב ומחכה עד שהייסורים מתגברים
ודוחפים אותי קדימה. הייסורים שמתגברים, זה לפי הטבע, לפי הקצב שנמצא בכל מערכות
העולם עד שישפיעו עלי, שיחייבו אותי עד כדי כך, שאצטרך להחליף את המצב מתוך כך שרע
לי, למצב שארגיש שהוא יותר טוב.
יוצא שכדי לצאת
ממצב אחד ולהגיע למצב השני אני תמיד חייב להרגיש, שבמצב אחד רע לי ובמצב השני טוב.
אז או שהייסורים באים ומגדילים לי את הרע, ואז אני בורח ממנו לטוב, למה שנראה לי
כבר טוב, כי לפחות אין שם ייסורים. או שאני מגדיל את הטוב, שנראה לי לא כל כך טוב,
לא כל כך כדאי לקום, ללכת, לעשות כל מיני דברים. אם אני מגדיל את הטוב, אז אני לא
צריך את הרע, ההבדל ביניהם מספיק לי כבר ככוח העלייה.
זו הבחירה שלנו,
אם נצמצם כך את כל הדברים האלה לְמה שבאמת בא לידי, לא יותר מזה. והבחירה הטובה, הבחירה
להתקדם על ידי האור ולא על ידי הייסורים, מתבטאת בחשיבות. חשיבות הרוחניות, חשיבות
ההשפעה, חשיבות הנתינה, חשיבות האהבה. כשהחשיבות הזאת היא ודאי נגד הרצון
האגואיסטי שלי, ואז כל העבודה שלי היא, מאיפה לקחת את החשיבות הזאת, שאני לגמרי
לגמרי לא מרגיש בה שום טעם.
ומכאן יש לנו עניין
הקבוצה, והפצה, ולימוד. הכל רק כדי שיהיה לי חשוב. בזה תלוי כל העתיד שלי, שאני
אתקדם בצורה מהירה, יותר מהר מששת אלפים שנה. לא יחד עם כולם, אלא לפני זה. כמו
שאומר בעל הסולם ב"מהות הדת ומטרתה", שיש כאלו שגומרים את התיקונים קודם,
ויש כאלו שגומרים את התיקונים שלהם עם הכלל. והכלל יגמור את התיקונים בסוף ששת
אלפים שנה, מה שנקרא "שיתא אלפי שני". אבל הפרט יכול גם קודם, מתי
שמתעורר בו רצון, הוא כבר מקבל אישור לרוץ.
שאלה: אתה אומר שיש
כאלה שגומרים מוקדם, ויש שגומרים מאוחר. אבל אם כולם בתוכי, אז איך זה לא ביחד?
כי יש תיקון פרטי
ויש תיקון כללי. אני יכול לתקן את עצמי כלפי האחרים, לקרב אותם אליי. כל העולם
נמצא בתוכי, כל העולם שאני מרגיש, אני מרגיש אותו כשלי. קיבלתי אותו כך שהוא ממש
לא נפרד ממני. ובזה אני מקבל אור מהבורא, והוא עובר דרכי וממלא את כולם. זאת אומרת,
אני נמצא באין סוף. (ראה שרטוט מס. 2)
שרטוט
מס. 2
בכל סולם
המדרגות הגעתי ל"אין סוף" מה שנקרא. ולעומתי כולם מתוקנים, כי אני מרגיש
באין סוף איך בכל המצבים, א', ב', ו-ג', הכול נמצא מתוקן. אבל זה כלפי ההרגשה שלי.
כי אני תיקנתי את כלי הקליטה שלי, תיקנתי את הרצון שלי, ובזה אני מרגיש את כל
העולם מתוקנים.
במאמר "הסתר
וגילוי פנים של השם יתברך", אומר בעל הסולם, שהחיים והעולם נראים לאדם שונים בהתאם
לתיקון שהוא מתקן את עצמו. האדם רואה שיש גנבים, יש מפסידים, ויש מרוויחים, ואם
הוא מחליף את הכוונה שלו ורואה את העולם כחלק ממנו, כמתוקן, פתאום הוא רואה את
כולם בסדר. זאת אומרת, הכל תלוי בתפיסה שלנו.
ואז מה קורה? יש
תיקון פרטי של כל נשמה ונשמה פרטית. אני באין סוף זה תיקון פרטי. ואיך מרגישים
כולם? אני מרגיש בסדר, אני מצדיק אותם ומצדיק את הבורא, אבל הם עצמם עדיין מרגישים
אומללים. ולכן יש גמר תיקון כללי, כשכולם מגיעים לאותו התיקון, כל אחת ואחת מהנשמות,
שמספרן "שישים ריבוא", שהוא מספר יסודי, שאחר הן מתחלקות לעוד ועוד, לכמה
שצריך ללא גבול.
[...]
שאלה: מה ההבדל בין שני
אנשים שכל אחד בסופו של דבר מגיע לאין סוף, לסוף של התהליך, אחד הלך בדרך התורה והשני
הלך בדרך הייסורים?
הוא לא יכול
ללכת בדרך ייסורים. אני נמצא באגו שלי, וצריך להגיע להשפעה, אהבה, בורא, אמונה,
נתינה, שלימות, אור. ממַש למעמד הזה אני חייב להגיע. (ראה שרטוט מס. 3)
שרטוט
מס. 3
אני יכול להתקרב
לזה לפי השתוות הצורה. מה זו השתוות הצורה? שאני רוצה את המעמד הזה לעומת המינוס
שיש לי עכשיו, קבלה, שנאה, אני במקום בורא, במקום באמונה אני רוצה להיות בדעת,
לקיחה, שלימות, כי אני לא חושב שאני בשבירה, אני חושב שאני בשלימות, ויש לי אור, הכל
טוב לי. למשל קיבלתי ירושה טובה, יש לי תוכניות יפות אני אממש אותן, אני מרגיש לפָני
אור.
וכדי להגיע
מהאגו להשפעה יש מדרגות, דרך חמישה עולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות. איך אני מעלה
את עצמי ממדרגה למדרגה? על ידי החשיבות, הייסורים לא יכולים להעלות אותי, הייסורים
לוחצים. נניח שאני נמצב במדרגה מסוימת, הייסורים פועלים על האגו שלי, הם נותנים לי
הרגשת הכאב, הרגשת הרע במצב הזה. זו לא הרגשת חשיבות הרוחניות. על ידי הייסורים
אני לא בורח למקום הנכון.
ממקום למקום אני
עולה ב"ישראל, תורה והבורא אחד", כמו שמסביר בעל הסולם ב"אגרת"
דף ס"ד. אני צריך לכוון את עצמי לזה, אני צריך לתאר לעצמי את המצב המתוקן,
אני צריך לרצות את זה, אחרת אני לא עולה. לכן אי אפשר לעלות בדרך ייסורים.
בדרך ייסורים
אתה עומד במקום כמו חמור, ומקבל מכות עד שאתה מתחיל להבין, שהייסורים האלה הם
ייסורים מטרתיים. שהם מגיעים מהבורא, שהם מגיעים לך מפני שאתה הפוך ממנו. ואתה
צריך לראות, האם יש משהו אחרת מזה. כי אתה לא רק רוצה לברוח מייסורים, אתה מתחיל להכיר
שחוץ מייסורים יש משהו יותר טוב, קודם כל בהמי. שם יותר טוב, ולכן אתה נמשך. אתה
מתחיל להימשך לזה, אתה מתחיל להכיר, לא בגלל הייסורים אתה רוצה את זה, אלא בגלל
שזה דבר נעלה, בגלל שזה דבר חשוב, שהוא העליון, בגלל שמתוך "אמת ושקר",
"מר ומתוק" הוא אמת., לכן אתה נמשך אליו, כי הוא "אמת".
אם אתה מרגיש
חשיבות בזה, מיד כנגד החשיבות, במקום הייסורים נותנים לך באגו תענוג, מבלבלים אותך.
ובשביל מה? כדי שכל פעם תעלה את החשיבות מעל התענוג, תעלה "אמונה", "למעלה
מהדעת". אתה לא יכול לעשות שום צעד קדימה, אם אתה מוכר הכל רק כדי להגיע
לדרגה הבאה. מוותר על כל התענוגים, על הייסורים בכלל אין מה לדבר, ייסורים הם רק ההתחלה,
זרז קטן [...]
שאלה: האם תורת הקבלה
משחררת את האדם מסבל, או שהסבל הוא בלתי נמנע בדרך הרוחנית?
חוכמת הקבלה לא
משחררת את האדם מסבל. הסבל הוא הכרחי בדרך הרוחנית ובהתקדמות, כי אנחנו עובדים תמיד
נגד הרצון שלנו, אבל הסבל הופך להיות מתוק. זה נקרא "ייסורי אהבה".
נניח שיש לך כלה,
ואתה נמצא בצבא, ותראה אותה רק בעוד חודש, אז יש לך ייסורים. מצד אחד אתה אוהב,
מצד שני אתה עדיין לא יכול לממש את האהבה. אלה ייסורים מתוקים, כי אתה בטוח שתפגשו,
היא נאמנה לך, ואתה חושב עליה, אבל בינתיים יש משיכה ואין מימוש, זה נקרא "ייסורי
אהבה". ולייסורים כאלו אנחנו צריכים להגיע, בִמקום הייסורים האחרים.
ספר "כתבי בעה"ס",
"הקדמה לספר פנים מאירות
ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 13.03.14
אות ו'
"..ולזה
הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים, וכדי למלאותו
באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה
זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו
עביד מאי דהניי לך [עשה מה שטוב לך]."
קודם כל
צריכים להבין שכל הבריאה נמצאת במצב קבוע, והנבראים תופסים ומגלים את הבריאה, לפי
התכונות שמתגלות בהם. כמו אדם עם משקפיים, בלי משקפיים, עם משקפת, בלי משקפת, עם
מיקרוסקופ, בלי מיקרוסקופ, וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בכלים של הנברא, ואיך
דרך הכלים האלה הוא רואה את הבריאה.
[...]
[...]
אנחנו נמצאים
בעולם אין סוף, במצב היחידי שנברא, ואנחנו צריכים לגלות את הכלים האלה, זאת כל
העבודה שלנו.
שאלה: כתוב שהאדם נברא לשמש את קונו. איך אפשר להיות
בטוח שהוא משמש לבורא?
לשמש את קונו, זאת אומרת לממש את מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. אתה שואל
"מה אני אתן לו?". אין לך מה לתת לבורא חוץ מאשר לגלות בחזרה איך הוא
אוהב אותך, וזה אפשרי רק על ידי השתוות
הצורה.
תלמיד: אז מה זאת אומרת, להיות בטוח שאתה משמש את
הבורא?
זה נקרא שימוש. ההורים לא צריכים מהילדים כלום,
רק שהם יכירו עד כמה שהם אוהבים אותם.
שאלה: מה זה אומר, שהמגדל מלא בשפע וריק מאורחים?
יש את מחשבת הבריאה, להטיב לנבראיו. הבורא ברא את הנבראים, או יותר נכון
נברא אחד, כדי שישיג אותו. "ישיג אותו", זאת אומרת, את המצב שלו. מפני שהנברא
חייב להיות נבדל מהבורא, אחרת זאת לא תהיה בריאה. לכן הנברא חייב להיות בתכונה
הפוכה מהבורא. לכן צריכים להיות בקשר מיוחד עם הנברא ולא באותה תכונה שבה נמצא
הבורא.
לכן יש כאן את
העניין של הרצון לקבל והמילוי שלו, וזה בכלל לא שייך לבורא. ביחסים בין הנברא
לבורא חייבים להיות שני מישורים. במישור אחד, הבורא כאילו נותן לנברא מילוי לרצון
לקבל, והמישור היותר עליון, שהוא לפי היחסים ביניהם. שתי הצורות האלה חייבות להיות בהתפתחות, שתיהן, האחת והשנייה. כך שהנברא תמיד ישמור
על עצמו לקבל כמה שיותר מילוי מהבורא, ולמרות זאת,
מעל המילוי הזה, לבנות את היחס שלו לבורא כנותן. כך זה
קורה.
תלמיד: אז מה זאת אומרת שהמגדל ריק מאורחים?
לבורא יש מגדל מלא בכל טוב. המגדל הזה הוא לא הסטייק, שעליו שמענו בדוגמה,
על מה שהבורא רוצה לתת לנברא. אלא היחס, האהבה, המגדל מלא באהבה, באור החכמה
במלואה. זה מה שיש לבורא, והנברא צריך להכין את עצמו כדי לבוא ולקבל את הכל. זאת
אומרת, הנברא צריך לבוא עם כלי כל כך גדול של חסדים, של אור חוזר או של חסדים, כדי
שיוכל לקבל את אור החכמה הזאת בלקבל על מנת להשפיע, שיהיה לו אור חסדים על כל
הכלים שלו, שורש, א', ב', ג', ד'.
תלמיד: עדיין מנקרת לי השאלה מה זה אומר "לשמש את
קונו", ואיך אני בטוח שאני עושה את הדברים הנכונים שמשמשים את הבורא?
את זה המקובלים
מלמדים אותנו. אם אני סתם אדם בעולם הזה, אני לא יודע כלום. באים החכמים ואומרים,
תעשה כך וכך ותגיע לתכלית. איך אני יודע מה לעשות? כי יש מורים שמלמדים.
תראה איך זה אצל
החיות. אם לא היו להם הורים, במיוחד האימא, שמטפלת בגורים שלה, הם יכולים לשרוד?
לא. היא צריכה להאכיל אותם, היא צריכה לחנך אותם, היא צריכה ללמד אותם איך להשיג
את המזון, ואז הם יוכלו לחיות, להתקיים.
אותו הדבר
ברוחניות. האדם בעצמו לא יודע, אבל הוא צריך להיות ממש מסור למורה, כמו גור קטן
שכל הזמן הולך אחרי האימא שלו. ראית איך זה אצל החיות? הגור כל הזמן הולך אחרי האימא,
כי בלעדיה הוא ימות. ואנחנו חושבים שאנחנו חכמים.."
מה זה לבנות חומת עיר ומגדל?
אנחנו צריכים לבקש 'אמונה למעלה מהדעת', 'חומה', שיכולים
להסתתר אחריה. וכך לבנות 'עיר ומגדל'. 'מגדל' זה גדלות, גדלות הבורא, שעומדת בתוך
ה'חומה', למעלה מהדעת. כי הכל נבנה 'מעל השכל והרגש', אך ורק על ידי הבקשה לבורא והביצוע שלו. ולכן
כל אחד חייב להתנתק מ'האני' שלו ולדאוג ל'מגדל וחומה'.
ספר "כתבי בעה"ס",
"הקדמה לספר פנים מאירות
ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 04.03.13
"אמרו
ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה.. ודימו הענין למלך גדול
שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו
מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה,
וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו
בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם.
והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה
ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת
צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף. ובזה תבין אמרם
ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ..
או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה.
להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו, וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בשר ודם .. אלא השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן..
דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה."
זאת אומרת או
על ידי ייסורים גדולים, שאי אפשרי לתאר שזה אפשרי בכלל. כי להתקדם בכל הבחנה
והבחנה שאדם מגיע לסופה, מתפטר ממנה ועובר לצורת ההשפעה שבכל תופעה ותופעה, מצורת
הקבלה לצורת ההשפעה, אי אפשר שזה יתקיים על ידי הייסורים, זה משהו שאני לא מתאר
לעצמי.
אלא כמו שאומר
בעל הסולם, שבדרך כלל קיימת לא דרך ייסורים ולא דרך תורה, לא אחישנה ולא בעתו, אלא
דרך באמצע, שנקראת "דרך ארץ". שגם כך וגם כך, גם על ידי זה וגם על ידי
זה. זאת אומרת אי אפשר באחד מהשניים, כי זה להיות או בתכונות אלה או בתכונות אלה
כבר מלכתחילה, זה בלתי אפשרי.
אבל עד כמה
שאנחנו משתדלים, ובעיקר על ידי בניית השכינה בפועל, שזה הקשר בינינו, בהשפעה
הדדית, אז כל אחד שמשקיע ורואה את עצמו אחראי עבור אחרים, אז כן אנחנו מגיעים פחות
או יותר בדרך ארץ, בקו האמצעי, למטרה.
זה לא קו
אמצעי, שאנחנו לומדים שהוא הטוב ביותר בעליה הרוחנית שלנו, זה האמצע בין שניהם
כאילו, שביל הזהב, לא זה ולא זה. כך מגיעים.
אז צריכים
להשתדל. וכל הבחירה היא בלחזק את החברה שתשפיע על כל אחד, לדאוג לראות את החברים
כאותו שטח שבו אני רוצה שיתגשם, שיתגלה הבורא, תכונת ההשפעה, שם אני רואה את הנשמה
שלי, שם אני רואה את עצמי.
אדם יכול
לבדוק לראות עד כמה שהוא מתקדם, עד כמה שהוא דואג לחברים, לקבוצה, ששם, שבהם, שהם
יקבלו, שהם יגיעו, כמו אמא עבור התינוקות שלה. וכאן אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים מה
היא התקדמות. אנחנו יודעים מה עוד אפשר להוסיף. וזה ניתן לנו בעולמנו, בזמננו,
בצורה מוחשית לקיים. וכמו שהוא אומר, ו"יושלם הכוונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה