הרחבה

הרחבה

'משל לבן מלך גדול - בעל הסולם'

אין לך מה לתת לבורא

חוץ מאשר לגלות בחזרה

איך הוא אוהב אותך,

וזה אפשרי

רק על ידי השתוות הצורה.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

שהבן יגדל לשמחת אביו

הרב מיכאל לייטמן 25.06.13

בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ז':

"אמרו ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה. …משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"ע, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני העולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע קול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו ראשי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף. ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה… היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה :

או על ידי תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן.

ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה."

במקרה שלנו, המלך שולט בכל המצבים. הבן נולד עם תכונות ויכולות מסוימות, עם תנאים פנימיים וחיצוניים, בהתאם למחשבה ההתחלתית של העליון כדי להביא אותו למטרה הסופית. הוא חייב להשיג את הכלי הנכון לפי ההתפתחות הרגשית והשׂכלית, ולהכיר את אביו כדי להיות כמוהו לפי התוכנית שאותה המלך הכין בדאגה ואהבה חלוטה עבור בנו היחיד והאהוב.

לכן אין לנו שום ספק שאנחנו נשיג את המטרה הזאת. אבל כדי להשיג אותה אנחנו חייבים לפתח את ה"כלים" שלנו, וההתפתחות חייבת לבוא מתוך הרצון שלנו. אנחנו בטוח נרצה בזה, כיוון שהמטרה מחייבת אותנו לרכוש רצון והשתוקקות אליה. השאלה היא רק, איך אנחנו נשיג את הרצון, או על ידי מכות, מחוסר ברירה, בכך שאנו מוּנָעים על ידי תענוגים או ייסורים, או אף על פי שאנחנו מרגישים תענוגים או ייסורים, אנחנו נשתדל על ידי בניית הסביבה להשיג את החיסרון הנכון בעצמנו.

זהו חיסרון ללא חיסרון, ולכן העבודה שלנו נעשית ב"למעלה מהדעת", למעלה מהשׂכל והרגש ששולטים בנו עכשיו. אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק למצב העל טבעי הזה, שהוא למעלה מהטבע שלנו. וזה אפשרי רק על ידי תמיכת הסביבה, הקבוצה, שתשפיע עלינו ערכים יותר גבוהים ויותר קרובים למטרה הרוחנית. וכך צעד אחר צעד אנחנו נתקרב אל המטרה.

הכול תלוי רק בסביבה הנכונה, ולכן הבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר, הוא זוכה לשבח, כלומר מתקדם בדרך "אחישנה", בעצמו, מרצונו, ובכך מזרז את הזמן וחוסך מכות, והדבר הזה טוב בעיניו ובעיני הבורא. ואם לא, אז להיפך, כל התפתחות תהיה על ידי הקדמת הייסורים. אנחנו בכל מקרה נצטרך להתקדם, אבל כבר ללא שום שמחה, לא מצד הבורא ולא מצד הנברא, אלא באריכות הזמן.

לצפייה על המשל - מדקה 01:12

הרב מיכאל לייטמן, 25.06.13

כתוב:

לבורא יש מגדל המלא כל טוב, ושם הוא מחכה לאורחים.

האורחים הם אנחנו.

הוא יושב ומצפה שנבוא,

מחכה לנו ממש,

ואנו לא רוצים לבוא.

לכן שואל בעל הסולם,

היכן המגדל הזה?

נאמר ואנו נהיה מוכנים לבוא לשם,

ואם המגדל מלא כל טוב, זה בסדר גמור,

אז היכן נמצא המגדל הזה?

מהו ה"מגדל"?

איך מגיעים אליו?

ואיך נכללים בו?

ה"מגדל" נקרא

כל המלכות דאין סוף המלאה באור אין סוף.

אין בה שום הגבלה, כשמה "אין סוף",

אין גבול לְמה שקורה שם.

והבורא רוצה שאנו נתכלל באותו מצב

שנקרא "עולם אין סוף" ללא הגבלה.

ו"ללא הגבלה" הכוונה,

שנוכל לקבל את כל אותם התענוגים

הנמצאים בעולם ההוא במצב הזה.

ואת כל אותם התענוגים אנו יכולים להרגיש,

בתנאי שנהיה בתכונה כמוהו,

בתכונה דלהשפיע,

אחרת לא נרגיש יותר ממה שאנו מרגישים כעת,

שזה העולם הזה.

גם עכשיו אנו נמצאים בעולם אין סוף,

אין מצב חוץ מעולם אין סוף,

רק כלפינו הוא מורגש ומתואר כעולם הזה.

(הרב מיכאל לייטמן 15.08.08)

ספר "כתבי בעה"ס",
"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"

הרב מיכאל לייטמן 20.09.10

מה זה "לדבּר אל המלך"?

"לדבּר אל המלך" זה נקרא קודם כל, להשתדל בכל הכוח לגלות בפנים את דמותו. תנסו לדמיין שכל דבר שיכול להיות קדמון לכל מה שיש בי, זה הוא. מחשבות, רצונות, הרגשות, גישות, הכל זה הוא, המייסד, המייצב אותי. ורק אותה המחשבה שאני יודע שזה הוא עושה, היא כאילו נוספת, כל היתר זה הוא. מאותה הביקורת האובייקטיבית, הכאילו צדדית, כשאני יודע שזה הוא שעושה, זה עוד דבר נוסף שהוא נתן לי.

כשאני משתדל להרגיש את הבורא בצורה כזאת, אחרי שכך קבעתי, שהמציאות שלי הנוכחית ברגע זה נעשתה על ידו, על ידי אותו האור, על ידי הכוח העליון הזה - עכשיו השאלה, איך אני מתייחס למה שקורה לי כאן ועכשיו.

ואז יש לפנַי שתי הזדמנויות, או שאני מתייחס אליו בצורה ישירה לכל מה שאני מרגיש, חושב, לכל המציאות הפנימית שלי אליו, והגישה הזאת היא גישה לא מדויקת, לא נכונה, לא יציבה. או שאני קודם לכן מייצב את עצמי בקשר עם עוד אנשים כמוני ואז אני מתייחס למציאות שלי הפנימית דרך הקשר שלי עם האחרים. ואז בטוח שאני כבר נמצא באיזה כלי שיכול להשתנות, ויכול כל הזמן להתאים את עצמו לפי חוק השתוות הצורה יותר ויותר, לאותה הדמות שאני לא הולך לשנות אותה, אלא אני הולך לשנות את היחס שלי אליה עם הכלי הזה שדרכו אני מתייחס אליו.

ביחסים בין הנברא לבורא

חייבים להיות שני מישורים.

במישור אחד,

הבורא כאילו נותן לנברא מילוי לרצון לקבל,

והמישור היותר עליון,

שהוא לפי היחסים ביניהם.

שתי הצורות האלה חייבות להיות בהתפתחות,

שתיהן, האחת והשנייה.

כך שהנברא

תמיד ישמור על עצמו

לקבל כמה שיותר מילוי מהבורא,

ולמרות זאת, מעל המילוי הזה,

לבנות את היחס שלו לבורא כנותן.

כך זה קורה.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי בעל הסולם",
"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 15.08.08

"לכאורה יש להרהר אחר המליצה הזאת, כי איפוא מצוי ועומד, זה המגדל המלא מכל טוב, אשר בזמנינו זה, באמת, שהינו ממלאים אותו אורחים על כל גדותיו." כתוב שלבורא יש מגדל מלא כל טוב, ושם הוא מחכה לאורחים, האורחים הם אנחנו. הוא יושב ומצפה שנבוא, מחכה לנו ממש, ואנו לא רוצים לבוא. לכן שואל בעל הסולם, היכן המגדל הזה, נאמר ואנו נהיה מוכנים לבוא לשם, ואם המגדל מלא כל טוב, זה בסדר גמור, אז היכן נמצא המגדל הזה? מהו ה"מגדל"? איך מגיעים אליו? ואיך נכללים בו?

ה"מגדל" נקרא כל המלכות דאין סוף המלאה באור אין סוף. אין בה שום הגבלה, כשמה "אין סוף", אין גבול לְמה שקורה שם. והבורא רוצה שאנו נתכלל באותו מצב שנקרא "עולם אין סוף" ללא הגבלה. ו"ללא הגבלה" הכוונה, שנוכל לקבל את כל אותם התענוגים הנמצאים בעולם ההוא במצב הזה.

ואת כל אותם התענוגים אנו יכולים להרגיש, בתנאי שנהיה בתכונה כמוהו, בתכונה דלהשפיע, אחרת לא נרגיש יותר ממה שאנו מרגישים כעת, שזה העולם הזה. גם עכשיו אנו נמצאים בעולם אין סוף, אין מצב חוץ מעולם אין סוף, רק כלפינו הוא מורגש ומתואר כעולם הזה.

קיימות הרבה דוגמאות בעולם הזה. אדם שאוהב רוק, אם ניקח אותו לשמוע סימפוניה. ישבו שם אנשים מכובדים לבושים יפה, לא כמו הרוקיסטים. הוא ישמע אותם מנגנים, ויסתכל על המנצח שיראה לו כזקן שעושה כל מיני תנועות, ומעצבן. איך הוא יקבל את הסימפוניה או את האופרה?

כך זה נראה לנו, שאנו לא מלומדים, לא יכולים להרגיש את היופי הזה, ולכן בחושינו היום כך אנו מרגישים את עולם האין סוף. כלומר, העולם הזה הוא עולם אין סוף, אם רוצים לשנות אותו ולהרגיש אותו טוב יותר, צריך להשתנות, ללמוד איך לשמוע את היצירה המוזיקאית הגבוהה, ואז נהנה ממנה, ונגלה שזה מלא תענוגים, מה שנקרא "מגדל מלא כל טוב".

"אמנם כנים הדברים, כי הנך רואה שלא טענו המלאכים, על שום בריה מכל הבריות שנבראו בששת ימי בראשית, זולת על מין האדם לבד, והוא להיותו נברא בצלם אלקים, ומורכב מעליונים ותחתונים יחד, והמלאכים, שראו את זה, כן תמהו ונבהלו, איך נפש הרוחני זכה וברה תרד מרום המעלה, ולבוא ולדור בכפיפה אחת, עם גוף הבהמי המזוהם הזה, והיינו שתמהו הצרה הזאת למה לך. ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים," המצב השלם נמצא, רק לא בהשגתנו. זה נקרא "ריק מאורחים". "וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין," כלומר, שהאדם בעצמו יְפַתח את ההרגשות שלו, ההבנות שלו, התפיסה שלו, הטעמים, ואז יבוא לאט לאט וירגיש את כל מה שיש שם, את כל היופי. והוא בדרך ירגיש, שהוא נמצא באותו מצב, נמצא באותו עולם, כי אין מקומות ברוחניות, אלא הכל מגלים לפי פתיחת החושים. "ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך." אי אפשר להגיע בצורה אחרת לגמר התיקון, לתקן את הנשמה, היא חייבת לעבור את כל השלבים האלה בעצמה.

ולכן "הצרה הזאת לָמה לך", מדוע לברוא את האדם במצב שהוא כל כך מזוהם, במצב כל כך נורא, שהכול סתום, סגור, נסתר ממנו, ושבעצמו יִפְתח את עצמו? וכשהם ראו, שדווקא בצורה הזו אדם רוכש את כל התפיסה האלוהית ונעשה דומה לאלוהים, לא מקבל, אלא מעלה את עצמו לדרגת המשפיע, הם הסכימו.

"ותדע שזה המגדל המלא מכל טוב, יורה כללות העונג והטוב, שבשבילו ברא את הנבראים, ע"ד שאמרו ז"ל שמדרך הטוב להטיב, וע"כ ברא העולמות, כדי להנות לנבראיו. (והארכנו ענינו בפמ"ס ענף א' ומשם תדרשנו), וכיון שאין ענין עבר ועתיד נוהג בו ית' צריך להשכיל שתיכף כשחשב לבראות נבראים ולהנות אותם תיכף יצאו ונתהוו מלפניו יתברך, הם וכל מילואיהם מהעונג והטוב, יחד, כמו שחשב עליהם."

כלומר, עולם האין סוף קיים כמו מצב ה-א' אחרי ארבע בחינות דאור ישר. היה אור עליון, בתוך האור העליון נוצרה נקודת יש מאין, שזו הפעולה הראשונה מצב הא', מהפעולה הזו הנקודה התחילה להרגיש את עצמה שהיא מלאה באור, שזהו מצב הב', אחר כך היא רצתה להידמות לאור, שזהו מצב הג', ואחר כך היא רצתה להיות ממש כמו האור, להיות במצב שלו, להרגיש את כל התענוג שיש בו, שזה מצב הד'. ואז היא עשתה צמצום על עצמה ואמרה, שרק על ידי המסך היא תקבל.(שרטוט)

כל בחינה ד' נמצאת במצב שנקרא "עולם אין סוף", והכול נמצא כלפי הנקודה הזו שעושה על עצמה צמצומים כשהכול נמדד כלפי מלכות דאין סוף. היא עושה צמצום א', אחר כך מסך, וירידת המדרגות, עד העולם הזה, ואז עליה. כל זה בתוכה, כשהיא הקובעת, היא מרגישה זאת, ושום דבר חוץ ממנה לא משתנה. אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת, והכול זו רק נקודת המלכות עצמה, הכול כלפיה. (שרטוט) [...]

שרטוט הרב מיכאל לייטמן 15.08.08

אות ז'

"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'." זה מה שהבורא הכין לנו באין סוף. "והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף." כלומר, בשום אופני תפיסה והרגשה איננו יכולים להרגיש במאומה, אפילו לא במקצת, מה שהבורא הכין לנו, מה זה עולם אין סוף, באף חוש, אפילו במקצת.

"ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה." כלומר, הבורא מחזיר אותנו גם אם אנו רוצים או לא רוצים. הוא נותן לנו שתי אפשרויות, האחת לרצות לבד, השנייה לא לרצות, ואז הוא יעזור לנו בצורה אכזרית. "היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת, או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה," לא צריכים דבר, כי אם תשומת לב בלבד. לחדד את החושים, לחדד את המוח, לחדד את השכל, לחקור את המציאות היכן נמצאים, בשביל מה, ולמה. דורשים מהאדם, להתאמץ בפנים להיות יותר רגיש, יותר מבין, יותר חכם, יותר קולע. להפסיק להיות בהמה, להתחיל במעט להבין את החיים, ולקשור מה שקורה לו עם המקור. "ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן." מי שרוצה יכול לעשות היום את גמר התיקון.

כמו שמסופר על תלמידי האר"י, האר"י אמר להם שהם יכולים להביא את גמר התיקון, זה היה ביום שישי בבוקר, והוא אמר, שעד לפני שבת הם יעשו קפיצת דרך לירושלים, ויביאו את גמר התיקון, העולם מוכן לזה. הוא ביקש שיתאספו בעוד שעה. לאחר שעה הם באו, ואחד אמר, "אשתי לא מרשה", השני "אני חולה, לא מרגיש טוב", וכן הלאה.

כמובן שזה סיפור, אבל סיפור שביסודו הוא נכון. שאם אדם נמצא לעומת תיקון כזה גדול, אין לו כוח לזה, וזה מה שהם רוצים לומר. ולא לנו לצחוק מתלמידי האר"י, אבל מדובר על כך שאדם לא מסוגל ללכת על משהו שהוא לא לפי הגובה שלו. אנחנו אחרי עבודה גדולה מאוד, מאמצים רבים, יכולים להשתוות למדרגה קצת עליונה מאיתנו, במדרגה אחת בלבד. לעשות את הקפיצה הזאת לגמר התיקון זה לא אפשרי, אבל בסדר המדרגות אין זמן, יכולים לעבור עולם בצורה מהירה מאוד.

כמו שהוא אומר, זה לא תלוי בזמן אלא אך ורק תלוי בכמה שאדם יהיה בתשומת לב, ברגישות לדברים שקורים, למה שכתוב, למה ששומעים, ולמה שממליצים לו, תשומת לב. "ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב," אין לומר שאחד רגיש, והשני לא, אחד עצבני ומרגיש כל רגע, והשני עצלן ולא אכפת לו דבר, כי זה לא חשוב, הכול נמדד בצורה סגולית כלפי אותו האדם. אחד צריך להסתובב אלף פעם כדי לעשות פעולה, ולאחר מספיק חצי סיבוב, ומתחשבים בהם בצורה אחרת.

כמו שאנו לומדים ממאמר "השלום בעולם", שם מסביר בעל הסולם, שהחשבון עם הנשמות הוא רק לפי ההכנה שישנה בנשמות, מהלידה שלהן, מהתכונות שהן קיבלו, מהתפיסה שיש בהן, מהיכולת השכלית שלהן, מהסביבה שמלכתחילה עיצבו סביב כל נשמה ונשמה, ולפי זה יש חשבון.

לכן אם מסתכלים, נראה לנו, שאחד לא עשה כלום והוא נמצא במקום טוב, ואחר עובד קשה ושום דבר לא הולך לו. ושואלים, מדוע הבורא מתייחס כך לאחד וכך לשני. השאלה היא מחוסר התפיסה הכללית של העולם, ובמיוחד מחוסר הבנת המהות של כל נשמה בכל אחד. אבל אם היינו רואים את התמונה האמיתית, היינו רואים שהכול הוא בשווה לכל אחד ואחד, בצורה אידיאלית, מדויקת.

"והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב." קצוב זה עד סוף ששת אלפים שנה. "וירצו בזה. להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף,"

אם למעלה יש מגדל מלא כל טוב, ואנו כבנים סוררים נמצאים למטה, לא יעזרו לנו מכות שעל ידיהן נעלה. אומר בעל הסולם שישנה דרך יפה שנקראת "אחישנה", "דרך תורה", ויש דרך ייסורים. על ידי הייסורים אנו לא יכולים להתקדם, נותנים לנו מכה ואנו רצים, אנו בורחים מהמכה. עלינו לא לברוח מהמכות, אלא להכיר את הרוחניות את האין סוף כטוב, לפנינו צריך להיות מגדל מלא כל טוב. (שרטוט)

ולכן המכות האלו הן רק כדי לעזור לנו. כלומר, אנו על ידי הייסורים לא מתקדמים מדרגה אחת לדרגה שנייה, הייסורים הם רק לעורר אותנו מהדרגה הראשונה כדי שנאמר שרע, ונחפש את הטוב. וכדי להגיע לטוב עלינו לרצות את הטוב, שטוב נקרא "השפעה" ורע נקרא "קבלה". כלומר, סתם מכה לא תעזור לנו, המכה היא רק כדי לעורר, לתת תשומת לב, תחילת תשומת לב, ושממנה נפתח, מדוע אנו מקבלים מכות, לשם מה, מה הסיבה, מה המטרה. זה מה שהאנושות מתחילה לשאול כעת בכללות, מה קורה לה מכל המכות.

והתפשטות חוכמת הקבלה היא כדי לרכז מהר תשומת לב למטרה הנכונה, כדי לחסוך בייסורים. כי הייסורים לא ייפסקו עד שנקבע מה זה נקרא "טוב". לכן כל חוכמת הקבלה היא לבירור בין טוב ורע. בינתיים אצלנו בראש, הטוב הוא המילוי הגשמי האגואיסטי, וחוסר המילוי זה הרע. צריכים לעבור ממר ומתוק, לאמת ושקר, זה הבירור האמיתי, זה נקרא "תשומת לב". בכל פניה, בכל דבר, להתייחס בצורה כזאת למה שאנו מרגישים וחושבים.

הוא מסביר לנו זאת ב"השלום בעולם" ב"מהות הדת ומטרתה" וב"שמעתי" במאמר "אמת ושקר מר ומתוק".

אין לחשוב שדרך ייסורים, זו דרך שיכולים להתקדם בה. והאדם יחכה עד שיבואו ייסורים, כי אין לו מה לעשות, הוא לא יכול להתקדם, זה לא מושך אותו, ויחכה שיבואו מכות ויקדמו אותו. המכות יבואו לא כדי לקדם, המכות יבואו כדי שהוא לא יוכל לסבול את המצב הנוכחי, ויחפש איך להתקדם וירצה להתכלל עם הסביבה, כי כל הבירור הוא על ידי הסביבה. ה"סביבה" נקראת ספרים, מורה וחברים.

רק על ידי הסביבה אנו יכולים לקבוע, לא מה שאנו חושבים כמר ומתוק, אלא כלפי הסביבה הבירור יהיה כאמת ושקר. כלומר להתכלל עם הסביבה, לקבל אותם באיחוד אחד, בערבות, יראה לנו כמתוק, וההפך מזה יראה לנו כמר. כלפי הסביבה הבירורים יכולים להיות אמיתיים, ללא סביבה אין כלפי מה למדוד, לברר, ותמיד נשאר בשקר ולא מודעים לכך שאנו נמצאים בשקר.

שאלה: האם מעבר המחסום זה משהו שכל אחד מסוגל לעשות באופן אינדיבידואלי, או שזה מצב שתלוי בכל האנושות?

את המחסום עובר כל אחד ואחד בצורה אישית, אבל בתנאי שהוא מתפעל מאנשים כמוהו, שזו הקבוצה, שזו הסביבה שלו, בלי זה לא יתכן שיהיה לו כיוון נכון. כלומר, על האדם לכוון את עצמו למגדל מלא כל טוב, והוא חייב כל פעם בכל מצב ומצב לכוון את עצמו נכון. לכן היכן בעולם שלנו הוא ימצא את הכיוון הנכון? אם יש לו מכונת ירייה, רובה, איך הוא ידע לאיזה כיוון הוא צריך לירות אם הוא לא רואה את המטרה?

לכן בעולם שלנו, האדם הראשון מתחלק לאני ולזולת. האדם מתחיל להרגיש את ה"אני" כלפי הזולת, או בצורה אגואיסטית, או ב"השפעה", אם הוא רוצה להתחבר איתם למטרה אחת. גם ההשפעה היא אגואיסטית, אבל בכל זאת זה נותן לו אפשרות בתוך האגו שלו להרגיש מה זו קבלה ומה זו השפעה. (שרטוט)

וכשעובדים בזה הרבה, ורוצים להתחבר עם כולם, וכולנו אגואיסטים שרוצים להגיע למחסום, למטרת הבריאה, למגדל מלא כל טוב, אנחנו רוצים להגיע, כולנו באגו, אבל מתוך זה, ומתוך המגדל המלא כל טוב אנו מעוררים על עצמנו אור מקיף. מתוך המצב הנקרא "לא לשמה", מעוררים אור מקיף והוא מעלה אותנו ל"לשמה", למצב שאנו באמת נהיה קשורים בעל מנת להשפיע.

הוא נותן לנו כוח כזה. האדם לא יודע מה זה, זה נקרא "סגולה", "נס", "יציאת מצרים", "יגעתי ומצאתי", "מציאה". זה קורה על ידי השפעת האור מקיף. אבל האדם צריך למטה לכוון את עצמו כמה שהוא יכול להשפעה. ולכן מלכתחילה הבורא חילק את הנשמה כך שכל אחד הוא, אני וסביבה. שמתוך זה האני יכול עם הסביבה לכוון את עצמו להשפעה אגואיסטית, ומתוך ההשפעה האגואיסטית, ונכון שהוא לא מתכוון למשהו רוחני, ולא מסוגל מהמצב שלו, והוא לא יודע מה זה, אבל מתוך המאמץ הזה הוא מעורר על עצמו אור מקיף. לכן הוא נקרא "מקיף", כי הוא מאיר לו קצת מרחוק, כי האדם במשהו דומה לו, וזה מספיק. זה כל הפיתרון, זה כל העניין לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה. לכן הוא אומר שכל הבירור וכל הבחירה החופשית הם בקבוצה. בחירה חופשית זה ללכת או בדרך שקר או בדרך אמת.

שאלה: האם בסופו של דבר "דרך התורה" היא מימוש עצות המקובלים?

לולא חוכמת הקבלה, לא היינו יכולים לעבור מדרך ייסורים, היינו סתם כבהמה מוכית, לא היינו יכולים לעבור לדרך התורה, וזאת אם לא נפיץ את חוכמת הקבלה בכל העולם.

גדלות הבורא זה "מגדל".

זה נקרא "מגדל מלא כל טוב".

שאין בו שום דבר טוב -

אם אתה מדבר מצד האדם הרגיל.

אבל אדם שמשפר את התכונות שלו

ומתחיל להעריך את ההשפעה,

אז בשבילו זה הופך להיות למגדל מלא כל טוב,

אז הוא רואה שזה כל טוב.

אחרת זה נורא, זה חושך,

מה שמוות לזה, הוא חיים לזה.

הרב מיכאל לייטמן 29.11.15

ספר "כתבי בעל הסולם",

"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"

הרב מיכאל לייטמן 28.02.11
אות ז'

"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.

ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה."

ברור שאנחנו נמצאים במצב השפל והנבזה, שאין יותר גרוע ממנו. ועל זה אין בכלל מה לדבר, זה נתון. כמה שתדבר על זה, בכך לא תשנה את העובדה. הבורא אומר "כן, נכון, בראתי יצר רע, בראתי את העולם הזה, בראתי את כל הדברים האלו שאתם מרגישים עכשיו, נכון, זה כך. אבל זו הנקודה ההתחלתית, תפסיקו לשבת ולאכול את עצמכם, תתחילו לעשות מה שצריך כי הכנתי לכם גם את כל יתר הדברים, שתשתמשו בהם".

בדרך כלל אנחנו לא רוצים לשמוע על תיקון, עבודה, יגיעה, שינוי, אנחנו רק יודעים לשבת ולדבר עד כמה שהכול רע.

"היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת:

או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן.

ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה.

להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף, אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה."

ישנן שתי דרכים מהמצב הזה שאנחנו נמצאים בו. המצב שלנו הוא נורא, לא רק רע כמו שנראה לנו, הוא באמת נורא ביותר, כי אנחנו לא יודעים את כל סולם המדרגות, מה אנחנו מפסידים מעולם אין סוף. כי אם היינו רואים, אז היינו רצים לזה בצורה אגואיסטית. וכדי לעצור אותנו, לכן הדבר הזה נסתר. שנוכל לשבת בשקט ובצורה מסוימת, למצוא לעצמנו כוח התקדמות שבא מהקבוצה, דרך ההשפעה, כדי להתקדם למען להשפיע, ולא שנרוץ כמו קליפות אחרי התענוגים של על מנת לקבל ולא נוכל לצאת מהם.

אבל המצב הוא באמת הנמוך והגרוע ביותר, ויש ממנו שתי דרכים. עד כמה שנצליח לקדם את עצמנו לבד, שההתחלה תהיה אצלנו, בַּנו, כך נתקדם. אם לא, יש תוכנה, הטבע, שהיא תקדם אותנו בהתאם לְמה שכתוב שם, לאורות וכלים שכך צריכים להופיע זה מול זה ולהביא אותנו להרגשת המעמד ביניהם, בין האור לכלי.

הבורא ברא את הנבראים,

או יותר נכון נברא אחד,

כדי שישיג אותו.

"ישיג אותו", זאת אומרת, את המצב שלו.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי בעל הסולם",

"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 22.08.08

אות ז'

"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.

[...]

יש תכלית לבריאה והיא נקובה מראש, שאנחנו חייבים להגיע להתאמה המלאה לבורא, לא פחות ולא יותר. ויש לזה זמן קצוב. זאת אומרת, כולם חייבים להגיע מאֶפס למאה אחוז, אנחנו חייבים לגדול, על זה אין שאלה. על ציר הזמן, הזמן מתחלק לששת אלפים שנה, ובציר שהוא הגובה הרוחני יש צורה שאליה חייבים להגיע, לגובה מסוים, שזה בורא. להידמות לו נקרא "אדם", הדומה לבורא. כלומר, יש תכלית, יש זמן קצוב להגיע אליה, יש נשמות שחייבות לתקן את עצמן מהרע ביותר לטוב ביותר, ויש דרך. (ראה שרטוט מס. 1)

ואנחנו גם לא בוחרים בדרך הזאת, אלא היא מחולקת כולה איך שנתקדם יותר ויותר להשוואת הצורה לבורא. בדרך הזאת ירדנו מעולם אין סוף עד העולם הזה, כל אחד בשביל משלו, וכל אחד צריך לעלות חזרה. הירידה כבר נעשתה ועכשיו צריכה להיות העלייה. בדיוק באותן הדרכים שבהן ירדנו כל אחד צריך לעלות. אין ברירה. זאת אומרת, הדרך היא דרך קבועה, נקובה מראש.

שרטוט מס. 1

זאת אומרת, אם נדבר על זמן כל מדרגה ומדרגה שאנחנו עולים, אנחנו עולים בהדרגתיות, עד שמגיעים לאותו גובה רוחני. הזמן הוא ששת אלפים שנה, והגובה הוא מאה אחוז השוואת הצורה לבורא, מאה אחוז כמו הבורא, ומדרגות העלייה נקובות מראש. ולנו נשאר רק לקבוע על ידי מה אנחנו עולים במדרגות האלו. אם על ידי הייסורים או על ידי זה שמקבלים קצת התעוררות ומגדילים אותה בעצמנו.

זאת אומרת, יש מצב שבו אני נמצא כעת, ויש המצב הבא, שבו אהיה מחר. אז יכול להיות שהייסורים ידחפו אותי מאחור, ויכול להיות שאני בעצמי אדחוף אותי, שזה נקרא "תורה" או "האור". זה הכל. ההבדל ביניהם הוא הבחירה החופשית שלי. אין יותר חוץ מזה. וכאן בעצם כל השאלה, כי על היתר, לא כדאי לי לחשוב, לא על העולם הזה ולא על העולם הרוחני, לקלל אותו או אותו, לברך אותו או אותו. חבל, כי שום דבר לא יעזור לי.

ההבדל הוא רק אם אני מקבץ בתוכי כוחות קדימה לאותה המטרה, או שאני יושב ומחכה עד שהייסורים מתגברים ודוחפים אותי קדימה. הייסורים שמתגברים, זה לפי הטבע, לפי הקצב שנמצא בכל מערכות העולם עד שישפיעו עלי, שיחייבו אותי עד כדי כך, שאצטרך להחליף את המצב מתוך כך שרע לי, למצב שארגיש שהוא יותר טוב.

יוצא שכדי לצאת ממצב אחד ולהגיע למצב השני אני תמיד חייב להרגיש, שבמצב אחד רע לי ובמצב השני טוב. אז או שהייסורים באים ומגדילים לי את הרע, ואז אני בורח ממנו לטוב, למה שנראה לי כבר טוב, כי לפחות אין שם ייסורים. או שאני מגדיל את הטוב, שנראה לי לא כל כך טוב, לא כל כך כדאי לקום, ללכת, לעשות כל מיני דברים. אם אני מגדיל את הטוב, אז אני לא צריך את הרע, ההבדל ביניהם מספיק לי כבר ככוח העלייה.

זו הבחירה שלנו, אם נצמצם כך את כל הדברים האלה לְמה שבאמת בא לידי, לא יותר מזה. והבחירה הטובה, הבחירה להתקדם על ידי האור ולא על ידי הייסורים, מתבטאת בחשיבות. חשיבות הרוחניות, חשיבות ההשפעה, חשיבות הנתינה, חשיבות האהבה. כשהחשיבות הזאת היא ודאי נגד הרצון האגואיסטי שלי, ואז כל העבודה שלי היא, מאיפה לקחת את החשיבות הזאת, שאני לגמרי לגמרי לא מרגיש בה שום טעם.

ומכאן יש לנו עניין הקבוצה, והפצה, ולימוד. הכל רק כדי שיהיה לי חשוב. בזה תלוי כל העתיד שלי, שאני אתקדם בצורה מהירה, יותר מהר מששת אלפים שנה. לא יחד עם כולם, אלא לפני זה. כמו שאומר בעל הסולם ב"מהות הדת ומטרתה", שיש כאלו שגומרים את התיקונים קודם, ויש כאלו שגומרים את התיקונים שלהם עם הכלל. והכלל יגמור את התיקונים בסוף ששת אלפים שנה, מה שנקרא "שיתא אלפי שני". אבל הפרט יכול גם קודם, מתי שמתעורר בו רצון, הוא כבר מקבל אישור לרוץ.
שאלה: אתה אומר שיש כאלה שגומרים מוקדם, ויש שגומרים מאוחר. אבל אם כולם בתוכי, אז איך זה לא ביחד?

כי יש תיקון פרטי ויש תיקון כללי. אני יכול לתקן את עצמי כלפי האחרים, לקרב אותם אליי. כל העולם נמצא בתוכי, כל העולם שאני מרגיש, אני מרגיש אותו כשלי. קיבלתי אותו כך שהוא ממש לא נפרד ממני. ובזה אני מקבל אור מהבורא, והוא עובר דרכי וממלא את כולם. זאת אומרת, אני נמצא באין סוף. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

בכל סולם המדרגות הגעתי ל"אין סוף" מה שנקרא. ולעומתי כולם מתוקנים, כי אני מרגיש באין סוף איך בכל המצבים, א', ב', ו-ג', הכול נמצא מתוקן. אבל זה כלפי ההרגשה שלי. כי אני תיקנתי את כלי הקליטה שלי, תיקנתי את הרצון שלי, ובזה אני מרגיש את כל העולם מתוקנים.

במאמר "הסתר וגילוי פנים של השם יתברך", אומר בעל הסולם, שהחיים והעולם נראים לאדם שונים בהתאם לתיקון שהוא מתקן את עצמו. האדם רואה שיש גנבים, יש מפסידים, ויש מרוויחים, ואם הוא מחליף את הכוונה שלו ורואה את העולם כחלק ממנו, כמתוקן, פתאום הוא רואה את כולם בסדר. זאת אומרת, הכל תלוי בתפיסה שלנו.

ואז מה קורה? יש תיקון פרטי של כל נשמה ונשמה פרטית. אני באין סוף זה תיקון פרטי. ואיך מרגישים כולם? אני מרגיש בסדר, אני מצדיק אותם ומצדיק את הבורא, אבל הם עצמם עדיין מרגישים אומללים. ולכן יש גמר תיקון כללי, כשכולם מגיעים לאותו התיקון, כל אחת ואחת מהנשמות, שמספרן "שישים ריבוא", שהוא מספר יסודי, שאחר הן מתחלקות לעוד ועוד, לכמה שצריך ללא גבול.

[...]

שאלה: מה ההבדל בין שני אנשים שכל אחד בסופו של דבר מגיע לאין סוף, לסוף של התהליך, אחד הלך בדרך התורה והשני הלך בדרך הייסורים?

הוא לא יכול ללכת בדרך ייסורים. אני נמצא באגו שלי, וצריך להגיע להשפעה, אהבה, בורא, אמונה, נתינה, שלימות, אור. ממַש למעמד הזה אני חייב להגיע. (ראה שרטוט מס. 3)

שרטוט מס. 3

אני יכול להתקרב לזה לפי השתוות הצורה. מה זו השתוות הצורה? שאני רוצה את המעמד הזה לעומת המינוס שיש לי עכשיו, קבלה, שנאה, אני במקום בורא, במקום באמונה אני רוצה להיות בדעת, לקיחה, שלימות, כי אני לא חושב שאני בשבירה, אני חושב שאני בשלימות, ויש לי אור, הכל טוב לי. למשל קיבלתי ירושה טובה, יש לי תוכניות יפות אני אממש אותן, אני מרגיש לפָני אור.

וכדי להגיע מהאגו להשפעה יש מדרגות, דרך חמישה עולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות. איך אני מעלה את עצמי ממדרגה למדרגה? על ידי החשיבות, הייסורים לא יכולים להעלות אותי, הייסורים לוחצים. נניח שאני נמצב במדרגה מסוימת, הייסורים פועלים על האגו שלי, הם נותנים לי הרגשת הכאב, הרגשת הרע במצב הזה. זו לא הרגשת חשיבות הרוחניות. על ידי הייסורים אני לא בורח למקום הנכון.

ממקום למקום אני עולה ב"ישראל, תורה והבורא אחד", כמו שמסביר בעל הסולם ב"אגרת" דף ס"ד. אני צריך לכוון את עצמי לזה, אני צריך לתאר לעצמי את המצב המתוקן, אני צריך לרצות את זה, אחרת אני לא עולה. לכן אי אפשר לעלות בדרך ייסורים.

בדרך ייסורים אתה עומד במקום כמו חמור, ומקבל מכות עד שאתה מתחיל להבין, שהייסורים האלה הם ייסורים מטרתיים. שהם מגיעים מהבורא, שהם מגיעים לך מפני שאתה הפוך ממנו. ואתה צריך לראות, האם יש משהו אחרת מזה. כי אתה לא רק רוצה לברוח מייסורים, אתה מתחיל להכיר שחוץ מייסורים יש משהו יותר טוב, קודם כל בהמי. שם יותר טוב, ולכן אתה נמשך. אתה מתחיל להימשך לזה, אתה מתחיל להכיר, לא בגלל הייסורים אתה רוצה את זה, אלא בגלל שזה דבר נעלה, בגלל שזה דבר חשוב, שהוא העליון, בגלל שמתוך "אמת ושקר", "מר ומתוק" הוא אמת., לכן אתה נמשך אליו, כי הוא "אמת".

אם אתה מרגיש חשיבות בזה, מיד כנגד החשיבות, במקום הייסורים נותנים לך באגו תענוג, מבלבלים אותך. ובשביל מה? כדי שכל פעם תעלה את החשיבות מעל התענוג, תעלה "אמונה", "למעלה מהדעת". אתה לא יכול לעשות שום צעד קדימה, אם אתה מוכר הכל רק כדי להגיע לדרגה הבאה. מוותר על כל התענוגים, על הייסורים בכלל אין מה לדבר, ייסורים הם רק ההתחלה, זרז קטן.

[...]

שאלה: האם תורת הקבלה משחררת את האדם מסבל, או שהסבל הוא בלתי נמנע בדרך הרוחנית?

חוכמת הקבלה לא משחררת את האדם מסבל. הסבל הוא הכרחי בדרך הרוחנית ובהתקדמות, כי אנחנו עובדים תמיד נגד הרצון שלנו, אבל הסבל הופך להיות מתוק. זה נקרא "ייסורי אהבה".

נניח שיש לך כלה, ואתה נמצא בצבא, ותראה אותה רק בעוד חודש, אז יש לך ייסורים. מצד אחד אתה אוהב, מצד שני אתה עדיין לא יכול לממש את האהבה. אלה ייסורים מתוקים, כי אתה בטוח שתפגשו, היא נאמנה לך, ואתה חושב עליה, אבל בינתיים יש משיכה ואין מימוש, זה נקרא "ייסורי אהבה". ולייסורים כאלו אנחנו צריכים להגיע, בִמקום הייסורים האחרים.

מה זאת אומרת שהמגדל ריק מאורחים?

לבורא יש מגדל מלא בכל טוב.

המגדל הזה הוא לא הסטייק,

אלא היחס, האהבה,

המגדל מלא באהבה,

באור החכמה במלואה.

זה מה שיש לבורא,

והנברא צריך להכין את עצמו

כדי לבוא ולקבל את הכל.

זאת אומרת,

הנברא צריך לבוא עם כלי כל כך גדול של חסדים,

של אור חוזר או של חסדים,

כדי שיוכל לקבל את אור החכמה הזאת

בלקבל על מנת להשפיע,

שיהיה לו אור חסדים על כל הכלים שלו,

שורש, א', ב', ג', ד'.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר: "הנרות הללו קודש הם" - קטעים נבחרים

הרב מיכאל לייטמן 29.11.15

שאלה: האם "פרצו חומות מגדלי" קשור לעליה מעל הדעת?

כן. גדלות הבורא זה "מגדל". זה נקרא "מגדל מלא כל טוב". שאין בו שום דבר טוב אם אתה מדבר מצד האדם הרגיל. אבל אדם שמשפר את התכונות שלו ומתחיל להעריך את ההשפעה, אז בשבילו זה הופך להיות למגדל מלא כל טוב, אז הוא רואה שזה כל טוב. אחרת זה נורא, זה חושך, מה שמוות לזה, הוא חיים לזה.

אם עכשיו היינו רואים את האור העליון היינו כולנו מתים. זה פולסא דנורא, זה לא מתאים לכלים שלנו. זה היה יותר גרוע ממוות. למה זה טוב שהוא נסתר, תתאר לעצמך שיש עכשיו לפניך תנאי, או שאתה משפיע או שאתה מת, אז מה קורה? אני הולך למות, ואני לא יכול להשפיע, לכן הוא נסתר. ולכן אנחנו יכולים לחיות בעולם של קבלה במקום עולם של השפעה ולחיות, להתקיים ולאט לאט להתקדם.

תלמיד: האם כשהיוונים פורצים את חומות המגדלים, הם מאפשרים לנו לעלות בהם, מה היא הפריצה הזאת שהם עושים?

בפריצה שהם עושים, הם נותנים לך להרגיש שבתוך הדעת הרבה יותר קל לפתור את הבעיות ולהמשיך לחיות מאשר בלמעלה מהדעת.

תלמיד: הם מושכים אותנו מהמגדל כלפי מטה?

אם כבר היה לנו מגדל, מילא. אנחנו מגיעים ממטה למעלה. זאת אומרת, "חנוכה" מדובר על המלחמה שכבר יש להם גדלות הבורא. אנחנו לא נלחמים עבור גדלות הבורא בינינו, זאת הבעיה.

תלמיד: אנחנו לא מקבלים את המצב הזה. אנחנו רוצים להיות מכבים ומצליחים ברוחניות.

לא משנה, העיקר מצליחים. מצליחים ברוחניות זה נקרא שגדלות ה' מכסה לך את כל האופק. אין יותר חוץ מזה. תתאר לעצמך, אתה נמצא עכשיו מול גדלות הבורא, זהו, "כך אני חייב להתנהג", תנסה.

כל הדברים האלה כמו "מגדל מלא כל טוב"

אף אחד לא רוצה כל טוב.

תן לי לגמור את החודש טוב,

לחנך את הילדים,

תן לי בריאות, בטחון,

לנסוע לחופש לאיזה מקום פעם בשנה ודי,

זה מספיק לי.

מה"מגדל מלא כל טוב",

אנחנו לא רוצים שום דבר.

אבל צריך להסביר שאת זה הם לא יקבלו,

אם הם לא יתחילו להתחבר,

וזאת צריכה להיות כל המומחיות שלנו.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי בעה"ס",

"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"

הרב מיכאל לייטמן 13.03.14

אות ו'

"..ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים, וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך [עשה מה שטוב לך]."

קודם כל צריכים להבין שכל הבריאה נמצאת במצב קבוע, והנבראים תופסים ומגלים את הבריאה, לפי התכונות שמתגלות בהם. כמו אדם עם משקפיים, בלי משקפיים, עם משקפת, בלי משקפת, עם מיקרוסקופ, בלי מיקרוסקופ, וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בכלים של הנברא, ואיך דרך הכלים האלה הוא רואה את הבריאה.

[...]

אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, במצב היחידי שנברא, ואנחנו צריכים לגלות את הכלים האלה, זאת כל העבודה שלנו.

שאלה: כתוב שהאדם נברא לשמש את קונו. איך אפשר להיות בטוח שהוא משמש לבורא?

לשמש את קונו, זאת אומרת לממש את מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. אתה שואל "מה אני אתן לו?". אין לך מה לתת לבורא חוץ מאשר לגלות בחזרה איך הוא אוהב אותך, וזה אפשרי רק על ידי השתוות הצורה.

תלמיד: אז מה זאת אומרת, להיות בטוח שאתה משמש את הבורא?

זה נקרא שימוש. ההורים לא צריכים מהילדים כלום, רק שהם יכירו עד כמה שהם אוהבים אותם.

שאלה: מה זה אומר, שהמגדל מלא בשפע וריק מאורחים?

יש את מחשבת הבריאה, להטיב לנבראיו. הבורא ברא את הנבראים, או יותר נכון נברא אחד, כדי שישיג אותו. "ישיג אותו", זאת אומרת, את המצב שלו. מפני שהנברא חייב להיות נבדל מהבורא, אחרת זאת לא תהיה בריאה. לכן הנברא חייב להיות בתכונה הפוכה מהבורא. לכן צריכים להיות בקשר מיוחד עם הנברא ולא באותה תכונה שבה נמצא הבורא.

לכן יש כאן את העניין של הרצון לקבל והמילוי שלו, וזה בכלל לא שייך לבורא. ביחסים בין הנברא לבורא חייבים להיות שני מישורים. במישור אחד, הבורא כאילו נותן לנברא מילוי לרצון לקבל, והמישור היותר עליון, שהוא לפי היחסים ביניהם. שתי הצורות האלה חייבות להיות בהתפתחות, שתיהן, האחת והשנייה. כך שהנברא תמיד ישמור על עצמו לקבל כמה שיותר מילוי מהבורא, ולמרות זאת, מעל המילוי הזה, לבנות את היחס שלו לבורא כנותן. כך זה קורה.

תלמיד: אז מה זאת אומרת שהמגדל ריק מאורחים?

לבורא יש מגדל מלא בכל טוב. המגדל הזה הוא לא הסטייק, שעליו שמענו בדוגמה, על מה שהבורא רוצה לתת לנברא. אלא היחס, האהבה, המגדל מלא באהבה, באור החכמה במלואה. זה מה שיש לבורא, והנברא צריך להכין את עצמו כדי לבוא ולקבל את הכל. זאת אומרת, הנברא צריך לבוא עם כלי כל כך גדול של חסדים, של אור חוזר או של חסדים, כדי שיוכל לקבל את אור החכמה הזאת בלקבל על מנת להשפיע, שיהיה לו אור חסדים על כל הכלים שלו, שורש, א', ב', ג', ד'.

תלמיד: עדיין מנקרת לי השאלה מה זה אומר "לשמש את קונו", ואיך אני בטוח שאני עושה את הדברים הנכונים שמשמשים את הבורא?

את זה המקובלים מלמדים אותנו. אם אני סתם אדם בעולם הזה, אני לא יודע כלום. באים החכמים ואומרים, תעשה כך וכך ותגיע לתכלית. איך אני יודע מה לעשות? כי יש מורים שמלמדים.

תראה איך זה אצל החיות. אם לא היו להם הורים, במיוחד האימא, שמטפלת בגורים שלה, הם יכולים לשרוד? לא. היא צריכה להאכיל אותם, היא צריכה לחנך אותם, היא צריכה ללמד אותם איך להשיג את המזון, ואז הם יוכלו לחיות, להתקיים.

אותו הדבר ברוחניות. האדם בעצמו לא יודע, אבל הוא צריך להיות ממש מסור למורה, כמו גור קטן שכל הזמן הולך אחרי האימא שלו. ראית איך זה אצל החיות? הגור כל הזמן הולך אחרי האימא, כי בלעדיה הוא ימות. ואנחנו חושבים שאנחנו חכמים.."

מה זה לבנות חומת עיר ומגדל?

אנחנו צריכים לבקש 'אמונה למעלה מהדעת', 'חומה', שיכולים להסתתר אחריה. וכך לבנות 'עיר ומגדל'. 'מגדל' זה גדלות, גדלות הבורא, שעומדת בתוך ה'חומה', למעלה מהדעת. כי הכל נבנה 'מעל השכל והרגש', אך ורק על ידי הבקשה לבורא והביצוע שלו. ולכן כל אחד חייב להתנתק מ'האני' שלו ולדאוג ל'מגדל וחומה'.

"..אם אתה חירש, אתה יכול לשמוע מוסיקה? לא.

אם אתה סומא, אתה יכול לראות את הדברים יפים? לא.

אם יש לך מחלת סכרת, אתה יכול לאכול עוגיות יפות, טובות? לא.

אז מה עושים?

מקבלים תרופה.

נתנו לך תרופה,

אז תביא אותה, תשתמש בה, קח אותה.

שאלה: למה כל כך קשה לקחת את התרופה הזאת?

אתה רוצה לקחת ואתה לא יכול.

כי התרופה הזאת נמצאת במרכז הקבוצה.

אתה תגיע למרכז הקבוצה ושם תיקח את התרופה.

התרופה שם נמצאת.

אני לא צריך להגיד לך, בבקשה או לא בבקשה.

אם אתה מגיע למרכז הקבוצה,

אתה שם מוצא את התרופה,

כי שם מופיע עליך המאור המחזיר למוטב,

הוא פועל שם קבוע, הוא נמצא שם קבוע.

אבל זה אך ורק במרכז הקבוצה,

אם אתה לא נמצא במרכז,

אתה לא נכנס תחתיו וזהו.

זה פשוט,

ישנו מקום אחד איפה שזורם עליך האור העליון,

במרכז הקבוצה.

תגיע למקום הזה ותקבל אור עליון ותתחיל להשתנות.

שאלה: איך לבוא למרכז הקבוצה?

בשביל זה אתה צריך לקיים מה שרב"ש כותב לנו על החיבור בינינו.

(הרב מיכאל לייטמן 11.12.15)

מצליחים ברוחניות

זה נקרא שגדלות ה' מכסה לך את כל האופק.

אין יותר חוץ מזה.

תתאר לעצמך,

אתה נמצא עכשיו מול גדלות הבורא,

זהו, "כך אני חייב להתנהג",

תנסה.

הרב מיכאל לייטמן 29.11.15

ספר "כתבי בעה"ס",
"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 04.03.13

"אמרו ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה.. ודימו הענין למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף. ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ..

או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה.

להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו, וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בשר ודם .. אלא השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן..

דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה."

זאת אומרת או על ידי ייסורים גדולים, שאי אפשרי לתאר שזה אפשרי בכלל. כי להתקדם בכל הבחנה והבחנה שאדם מגיע לסופה, מתפטר ממנה ועובר לצורת ההשפעה שבכל תופעה ותופעה, מצורת הקבלה לצורת ההשפעה, אי אפשר שזה יתקיים על ידי הייסורים, זה משהו שאני לא מתאר לעצמי.

אלא כמו שאומר בעל הסולם, שבדרך כלל קיימת לא דרך ייסורים ולא דרך תורה, לא אחישנה ולא בעתו, אלא דרך באמצע, שנקראת "דרך ארץ". שגם כך וגם כך, גם על ידי זה וגם על ידי זה. זאת אומרת אי אפשר באחד מהשניים, כי זה להיות או בתכונות אלה או בתכונות אלה כבר מלכתחילה, זה בלתי אפשרי.

אבל עד כמה שאנחנו משתדלים, ובעיקר על ידי בניית השכינה בפועל, שזה הקשר בינינו, בהשפעה הדדית, אז כל אחד שמשקיע ורואה את עצמו אחראי עבור אחרים, אז כן אנחנו מגיעים פחות או יותר בדרך ארץ, בקו האמצעי, למטרה.

זה לא קו אמצעי, שאנחנו לומדים שהוא הטוב ביותר בעליה הרוחנית שלנו, זה האמצע בין שניהם כאילו, שביל הזהב, לא זה ולא זה. כך מגיעים.

אז צריכים להשתדל. וכל הבחירה היא בלחזק את החברה שתשפיע על כל אחד, לדאוג לראות את החברים כאותו שטח שבו אני רוצה שיתגשם, שיתגלה הבורא, תכונת ההשפעה, שם אני רואה את הנשמה שלי, שם אני רואה את עצמי.

אדם יכול לבדוק לראות עד כמה שהוא מתקדם, עד כמה שהוא דואג לחברים, לקבוצה, ששם, שבהם, שהם יקבלו, שהם יגיעו, כמו אמא עבור התינוקות שלה. וכאן אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים מה היא התקדמות. אנחנו יודעים מה עוד אפשר להוסיף. וזה ניתן לנו בעולמנו, בזמננו, בצורה מוחשית לקיים. וכמו שהוא אומר, ו"יושלם הכוונה".

תראה איך זה אצל החיות.

אם לא היו להם הורים,

במיוחד האימא,

שמטפלת בגורים שלה, הם יכולים לשרוד? לא.

[...]

אותו הדבר ברוחניות.

האדם בעצמו לא יודע,

אבל הוא צריך להיות ממש מסור למורה,

כמו גור קטן שכל הזמן הולך אחרי האימא שלו.

(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי בעה"ס",
"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"
הרב מיכאל לייטמן 20.12.19

בעל הסולם בחר לתת כדוגמה ילד שמוגבל בטבע שלו, לא מסוגל בכלל להבין, לא מסוגל להרגיש, זה בכוונה?

ודאי שבכוונה. בעל הסולם לא כותב שום דבר אלא מתוך המציאות הפנימית שמשיג במדרגות האלו. הוא לא יודע מה זה דרך ייסורים? גם כן יודע. גם זה וגם זה, אלא אי אפשר להתקדם בדרך תורה בלבד. הוא כותב במקום אחר שיש דרך בין דרך תורה ודרך ייסורים, היא נקראת "דרך הארץ", כך בדרך כלל מתקדמים.

תיאורטית אפשר להגיד שאדם יכול לקחת על עצמו את דרך אחישנה וכל הזמן לקדם את עצמו, אבל אין לו כוח לזה, מה יהיה המניע, מאיפה ייקח את הכוחות, ההחלטות, ההכרחיות להתקדם למעלה? אפילו שיהיה בחברה כמה שיותר מועילה להתפתחות הרוחנית ומשפיעה עליו, וייקח מהחברה כמה שיותר, בכל זאת, מה שמקבל מהחברה זו ההשפעה החיצונה לעומת מה שיש לו את היצר הרע הפנימי, זה פנימי שלו, ולכן בטוח שייפול ויקום, ייפול ויקום. לכן, בסך הכול, ישנה דרך שהיא באמצע, בין דרך תורה לדרך ייסורים, ואנחנו צריכים לראות באיזה התמזגות בין שתי הדרכים האלו אנחנו הולכים.

הבורא נמצא במימד אחר לגמרי,

[...]

אם כך, לבורא אין ברירה,

אלא להראות את עצמו,

את היחס שלו אל האדם,

דרך הכיבוד.

כי לאדם מלכתחילה אין רוחניות,

הוא אינו רוחני,

שאם לא כן הוא היה כבורא.

ולכן אין לו אפשרות אחרת להיות בקשר עם הבורא,

אלא רק דרך הנתינה והקבלה בתענוגים או בריקנות.

כך שאנחנו למעשה משתמשים בכלים ומילויים,

כדי להביע בהם את היחס בינינו.

כי באמת לכלים ולתענוגים,

לתיאבון ולמילוי, אין חשיבות.

אלא שהבורא היה חייב לברוא אותם

כדי שדרכם יהיה קשר עם הנברא.

(הרב מיכאל לייטמן 05.09.07)

ספר "כתבי בעה"ס",

"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"

הרב מיכאל לייטמן 05.09.07

אות ז

"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו,"

הזה, הבורא, היה נותן לתחתונים חיסרון, הם לא היו מרגישים שהוא שלהם. הם לא היו מרגישים שהם בעצמם משתוקקים לבוא ולקבל, לא היו מרגישים שהם מקבלים ונהנים. כמו שאנחנו רואים זאת בימינו, בחיינו, אם לאדם אין חיסרון מעצמו, אם הוא לא טרח, אז הוא לא מרגיש טעם בכך שמקבל. הוא אמנם מקבל את התענוג, הוא חי ממנו, אבל לא מרגיש בו יותר מִדרגת החיוּת. אלא שהתענוג תלוי בחיסרון מעצמו, עד כמה שהשתוקק, עד כמה שהיה לו קשה להגיע, והקושי הזה הפך להיות אצלו לדרישה.

ואז לפי הדרישה, לפי הייסורים וכל הצער שאדם מרגיש לפני שמקבל, על פי הגודל, כמו שכתוב "לפי צערא אגרא". זאת אומרת, שלפי הצער מרגיש תענוג. השאלה היא, האם כך זה חובה? אכן, כי אין ברירה, אם אנחנו מדברים על הנברא שנמצא מחוץ לבורא, אז הוא חייב מבחוץ להרגיש את הבורא ואת השלימות, מבחוץ לרכוש אותו. ו"מבחוץ" נקרא, שמגלה לזה בעצמו את כל החסרונות, את כל הצער, ואז מגיע לקבלת התגמול. לכן אין ברירה, יש מגדל מלא כל טוב, אבל אין אורחים, אין את אלו שרוצים את אותו כל טוב. כי לא רוצים להתאמץ לרכוש את מידת הרצון, כדי שאותו עולם אין סוף יתגלה להם.

עכשיו נשאלת השאלה, איך הנברא יכול לגלות צער כל כך גדול, כמו האין סוף? האם אנחנו צריכים להיות באין סוף שלילי, בצער כל כך גדול, כדי שהאין סוף בשלמותו ותפארתו יתגלה לנו? לא, אנחנו לא מסוגלים להרגיש אפילו את הצער הרוחני הקטן ביותר. רק בגשמיות אנחנו כביכול מקבלים צער. ברוחניות הצער מגיע אלינו רק כייסורי האהבה. כי ייסורים רוחניים באמת, אנחנו לא מסוגלים להרגיש. הם בחושך כזה, שאדם לא מסוגל להתקיים.

לכן כשאנחנו מתקרבים לרוחניות, אנחנו חייבים כדי להגיע לרוחניות להתקיים מגשמיות. בגשמיות להרגיש שחסר לנו. הייסורים האלה, שאנחנו מרגישים בגשמיות, דוחפים אותנו לרוחניות. וכשמתקרבים לרוחניות מתחילים כבר להשתוקק ל"על מנת להשפיע", אפילו ב"לא לשמה". כלומר, להשתוקק שתהיה לנו השפעה, שממנה נרוויח משהו. זאת אומרת, אנחנו כבר מתקרבים ברצון הממותק, בהמתקה. כי באמת, החסרונות דאין סוף, "מלכות דאין סוף", אם היא תיפתח, אנחנו לא מסוגלים לסבול.

אמנם צריכים אורחים, ואורחים חייבים להגיע בחסרונותיהם, אבל אותם חסרונות הם חסרונות מהטוב, לא מהרע. חסרונות לא מהחושך, אלא עד כמה שטוב אין לנו. כמו שאנחנו לא מרגישים את הרעב והתיאבון בכך שאנו נמצאים ללא אוכל. אלא הרעב והתיאבון נובעים מכך שאין לנו קשר יפה עם נותן האוכל. בכוונה כך מסודר, כי אם לא כן, לא היינו יכולים לסבול.

"וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'."

כנגד כל הרצונות שלנו, הוכן באין סוף מילויים. זה כנגד זה בצורה המושלמת. כי אותו האור, אותו התענוג, שיש באין סוף, הוא שברא את כל הכלים שלנו, את כל הריקנות שבנו.

"והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.

ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה."

זאת אומרת, הבן חייב כך לגדול, בצורה הבלתי כשרה לקבלת התענוג, אין ברירה. והוא חייב להרגיש עד כמה שהוא הפוך מהתענוג, לעבור את כל אותה ההרגשה הנגדית, שיש בינו לבין כל מה שהוכן לו, ושהוא לא מסוגל לקבל את זה. השאלה היא, מי עוצר אותו, מי לא נותן לו. האם זה אבא שלו, או שהוא בעצמו לא מסוגל לזה?

כל ההבחנות הללו בין התענוג ו"הבטן שלי", אנחנו חייבים להעלות לדרגת היחס, שביני לבין האבא שלי. העובדה שאנו לא מסוגלים לקבל, הבטן היא שסובלת. אבל העובדה שאבא הכין לנו זאת, כנגד "האני", הבן שלו, זו כבר רמת יחסים אחרת. לא בהמית גשמית, אלא רוחנית. לכן כאן עלינו להתעלות מעל הטבע, היכן שאנחנו מרגישים חיסרון בכלים שלנו ומילוי כנגד הכלים שלנו, לרמת היחס בין נותן ומקבל.

"היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת, או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה יקויים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו יוגמר התיקון, כמובן. ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך יסורין, ע"ד שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ז אני מעמיד להם מלך כהמן, ובע"כ חוזרים למוטב, והיינו בעתה כי ע"ז יש זמן קצוב. וירצו בזה. להורות לנו, שלא דרכיו ית' דרכינו וכו', וע"כ לא יארע לו ית' מקרה מלך בו"ד הנ"ל, אשר טרח והכין כ"כ גדולות ונצורות, בשביל בנו החביב, ולבסוף נמצא מתאנה מכל וכל, וכל הוצאתו וטרחתו לשוא ולתוהו לבזיון וקצף,"

לבורא יש מטרה - לעורר על ידי היחסים בין התענוגים לחסרונות את הבן שלו, את האדם, לדרגת היחסים בין האדם הפנימי לנותן, לבורא. ולכן הוא חייב להעביר אותו דרך כל אותן ההבחנות, שהבן יתעורר ויתרומם מההבחנות בתענוגים להבחנות בכוונות. ושההבחנות יהיו גם במילויים וגם בייסורים. כי אם אין אותם, במה האדם יכול למדוד את צורת היחס שלו כלפי הבורא, איך הוא יידע אם הבורא אוהב אותו או לא?

אם אנחנו מדברים על היחס בין אדם והכיבוד שעל השולחן, אז האדם בא ולוקח את הכיבוד. אבל אם אנחנו מדברים על היחס בינו לבין הבורא, אז כבר הוא לא מסתכל על הכיבוד, אלא על הבורא. אבל הוא אינו יכול להשתוות אל הבורא, כי מי הבורא ומי הוא, הבורא נמצא במימד אחר לגמרי, אז כדי שיוכל להרגיש אותו, ואת יחסו אליו, הוא מתחיל לקשור את היחס שלו אליו דרך הכיבוד הזה. ותולה את קבלת הכיבוד רק בתנאי כזה וכזה שאם לא כן לא יקבל.

אם כך, לבורא אין ברירה, אלא להראות את עצמו, את היחס שלו אל האדם, דרך הכיבוד. כי לאדם מלכתחילה אין רוחניות, הוא אינו רוחני, שאם לא כן הוא היה כבורא. ולכן אין לו אפשרות אחרת להיות בקשר עם הבורא, אלא רק דרך הנתינה והקבלה בתענוגים או בריקנות. כך שאנחנו למעשה משתמשים בכלים ומילויים, כדי להביע בהם את היחס בינינו. כי באמת לכלים ולתענוגים, לתיאבון ולמילוי, אין חשיבות. אלא שהבורא היה חייב לברוא אותם כדי שדרכם יהיה קשר עם הנברא.

לכן יש לנו פעולה בלקבל או בלהשפיע, בלתת, וכוונה בלקבל או לתת. ואנחנו צריכים תמיד לראות, איך אנחנו יכולים דרך זה להביע את זה. יש לנו כביכול שפה, ובתוך השפה צריך להביא את המשמעות. זאת אומרת, שאנחנו צריכים את השולחן ואת הכיבוד, וגם את הרעב והתיאבון שיש לנו, כי אם לא כן לא יהיה לנו קשר עם בעל הבית. אלא רק דרך זה יהיה לנו קשר.

איך אנחנו נסדר את הקשר שלנו עם בעל הבית בתוך הרעב, התיאבון, והתענוגים הנמצאים לפנינו, איך אנחנו נחבר אותם יחד, זאת רוצה הבורא ללמד אותנו. כפי שבעל הסולם מסביר כאן במשל, איך שהמלך רצה ללמד את בנו. שהתענוגים נמצאים, אבל לא צריך להתייחס אליהם, אלא צריך להתחיל להתייחס דווקא, שהם נמצאים או לא נמצאים, אנחנו יכולים להשיג או לא להשיג אותו.

מהעובדה שלא נותנים לנו להשיג תענוגים, אבל מראים לנו שהם קיימים, אנחנו מתחילים לחפש במה זה תלוי, שאנו לא מקבלים תענוגים. ואז אנו מגלים, שיש אבא, שלא נותן, ושואלים "האם ייתכן, שזה מה שאבא שלי עושה לי?" ומתוך כך מתחילים לגלות את הקשר. שאם לא כן לא יהיה לנו קשר איתו. אם היינו מקבלים את התענוגים האלה, היינו כמו אותם בחורים שמסתובבים שם בחוץ, יושבים בבארים, ואין להם כלום למלך, כי הוא לא מעורר אותם לחפש. הם מקבלים לפי "הבטן", מה שהם רוצים.

ואילו ההוא שמרגיש שמגיע לו כל כך הרבה, ולא מקבל כלום, מתחיל לחקור, מי האשם בזה שהוא לא מקבל, ומגלה את האבא. נראה לו שהאבא אכזרי, אבל כבר יש לו קשר איתו, ותביעה אליו. ובצורה כזו מתחיל ללמוד, שבאמת האבא אכזרי או שהוא עדיין לא הגיע לסידור היחסים הנכון איתו. כי אם הוא יגיע לסדר איתו את היחסים, הוא יגיע להיות בן מלך, ולא סתם להסתובב בחוץ כמו כל יתר הבחורים, שהוא מקנא בהם. זאת אומרת, מחזיקים אותו במרתף עד שלא יתייחס לאביו מכל הכלים שלו. שאם לא כן לא היה מתייחס, לא היה מגלה את הצורך בזה.

שאלה: האם התענוג הוא לא המטרה אלא האמצעי?

התענוג הגשמי ודאי שהוא לא המטרה. מפני שהמטרה היא לא ליהנות מהצַלחות האלה שנמצאות על השולחן. אבל אם אנו נהנים מהן, אנו לא יכולים להרגיש בהן יותר מהעולם הזה. כי אם כל התענוגים שנמצאים בצלחות שאנו מקבלים אותם כמו שהם, מביאים לנו את אותם תענוגים מינימאליים, שאנו יכולים להתקיים בלבד ללא שום קשר לנותן, לבעל הבית, למלך - אז אנו מרגישים בהם, מה שאנו מרגישים עכשיו בעולם הזה.

מהו העולם הזה? אין את אותה מציאות, עולם הזה. אלא, אותו עולם אין סוף, שאנו רוצים לקבל ממנו בצורה ישירה, מצטייר לנו עכשיו כעולם הזה. הוא אותו עולם אין סוף, רק כשאנחנו מתייחסים אליו ב"תן ותביא", אז הוא מיד מצטמצם לדרגה כזו. כלומר, זה מה שאנו יכולים ללקק מאותן חמש צלחות בחמישה כלים שלנו. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הופכים להיות אצלנו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. וכל האור שאנו מקבלים בהם הוא, כיסתא דחיותא. אור קטן מאוד רק כדי לחיות.

מה שאם כן, כל התוספת באה רק ביחס לנותן. עולמות, עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עד אין סוף, הם, כשאנו מוסיפים לכל צלחת, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, אנו מוסיפים את היחס שלנו עם הבורא. אז במקום אותו ניצוץ קטן, נר דקיק, כיסתא דחיותא, אנו מקבלים את גדלות הבורא כאור.

אם כן, גדלות הבורא נקרא "התענוג", מטרת הבריאה. ו"מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו" פירושו, שמגדלות הבורא, ממעמד הבורא, אנחנו נהנה. כי בתענוגים האלה, אין לנו אפשרות לקבל יותר, אין לנו כלי לקבל יותר. כי אנו לומדים, שהאור מבטל את הכלי, אם הוא בא בצורה ישירה. ואי אפשר לקבל יותר מהמעט שאנחנו מרגישים כאן בעולם הזה, מתוך כך שנוגע תענוג כלשהו בכלי ומיד נכבה.

לכן המלך מחזיק אותנו במרתף, עד שאנחנו נראה שנמצאים תענוגים גדולים מאוד, ואנחנו לא מסוגלים לקבל. ומי האשם, אם לא הוא. ולמה הוא עשה לנו כך. מתוך הבירורים האלה אנו מגיעים להתמרמרות גדולה מאוד. ומתחילים לגלות שהוא עושה לנו זאת. הוא סידר לנו את כל השומרים והשוטרים, שלא יתנו לנו ליהנות, שיחזיקו אותנו כל הזמן ממש בעינויים. וכשאנחנו מגיעים להכרה האמיתית, לרצון האמיתי, לכל הצער הזה, אז נקרא שאנו כבר מסוגלים לגלות יחס נכון למלך.

ומה אנו רואים כאן? אנו רואים בכל אותם התענוגים שאנו מקבלים את האהבה שלו, ומזה אנו נהנים ולא מהתענוגים עצמם, הם נשארים כמו בעולם הזה. אנו נהנים מזה שמקבלים ממנו. זה אצלנו כתענוג, וזה מה שאנו שולחים לו חזרה. אנו לא יכולים לשלוח אליו חזרה חתיכת עוגה, בשר, או תענוג מהם. אלא רק את התענוג מההשפעה, את התענוג ההדדי שיש בינינו, כשני אהובים.

שאלה: האם ההתקדמות הנכונה היא, שבהתחלה לא לקבל שום דבר, ואחר כך לקבל רק במידה שאדם גורם תענוג למלך, לבורא?

ודאי שזה פחות או יותר כך. אבל אנחנו לא צריכים היום, עכשיו, להתחיל לעשות כל מיני סדרים כאלה, כמו לומר "אסור לי לקבל, ואני אקבל רק אחר כך" זה לא טוב. כי האדם צריך סך הכול למשוך המאור המחזיר למוטב. והמאור הוא שיסדר לו את השלבים, עד כמה שהוא ירגיש בהם.

כמו שבעל הסולם מדבר על בן המלך, שהשומרים והשוטרים מוציאים אותו מהמרתף, מכניסים אותו למרתף. הוא רואה כמה שיש טוב, כמה שיש רע. ומכל היציאות, העליות והירידות, הוא מתחיל להרגיש את השינויים. ומאותם שינויים כבר יש לו יחס שונה כל פעם, ולא שהוא קובע מראש. כי מאיפה הוא יודע, מה בעוד רגע יקרה. אלא רק למשוך את המאור הוא צריך.

[...]

שאלה: לפי הדוגמה, הילד הוא חירש, עיוור, חולה סכרת, אסור לו לאכול מתוק. מאיפה עולה לו הרעיון שיש לו אבא?

נודע לו, שיש לו אבא, מהשומרים והשוטרים שמספרים לו. הוא שואל, "למה אתם מכניסים אותי חזרה למרתף, למה אתם עושים לי דבר כזה? אני רוצה ליהנות ממה שיש ברחוב - ברחוב שותים בירה, רואים טלוויזיה, הולכים למסיבות. ברחוב חיים, ואני נמצא במרתף, מה יש לי. תנו לי לפחות את ההנאות שברחוב" והם אומרים לו, "אסור לתת לך אותן, מותר רק להראות את מה שיש שם, אבל לא שאתה תיהנה מזה".

זו אותה ההרגשה שלנו בחיים, כי בחיים שלנו האלה אנחנו נמצאים ממש במצב שאין לנו ממה ליהנות. אנו רואים, שכולם נהנים, ואנחנו לא. אין מה לעשות, אנחנו לא רואים שקי מטבעות זהב ואבנים יקרות, הם נמצאים במרתף. אנחנו לא רואים. הם נמצאים לידינו, אבל אנחנו לא מגלים אותם. אנחנו רואים אנשים אחרים נהנים מכלום, אבל נהנים. ואנחנו גם רוצים להיות כמוהם, בשביל מה אנחנו צריכים את כל הבעיות האלה.

אומרים, שהבעיות הללו הם מהאבא שלנו. אז איך הוא סידר לנו אותן? אומרים, שכך צריך להיות, שעלינו לגלות דרך הצער הזה, שהוא בא מהאבא ולמה. אז אנחנו מתחילים לחשוב, איך יכול להיות, שאנחנו סובלים, ואומרים שהוא שלם, הוא המלך, ולנו מגיע להיות כנסיכים במצב כזה רע? הוא מכניס אותנו למרתף, היכן שיש עקרבים, חושך ונורא ובחוץ יש כל כך הרבה ממה להנות, אנו רואים אנשים נהנים, ולנו לא נותנים ליהנות. מוסיפים לנו נקודה שבלב, כשאנו נמצאים בחושך. מה לעשות?

אחרי שאנחנו סובלים, ומגלים שמהאבא בא כל הסבל הזה, ויש לו כנראה בכך כוונה עמוקה, ואנחנו רוצים להכיר בכך ובכוונה שלו, אז פותחים לנו, מדליקים לנו נר, ואנחנו רואים, שאנחנו נמצאים באין סוף. לידינו היו כל הבניינים וכל הדברים, רק הייתה לנו מחלה, שלא יכולנו להרגיש ולראות שלידנו הכול. כלומר, שאנחנו נמצאים באין סוף. וכשהוציאו אותנו מהמרתף הזה, מאין סוף, הוציאו אותנו לעולם הזה, הדפוק, הנמוך ביותר. האם בעולם הזה רצינו לעשות חיים?

אלא שבכוונה הביאו אותנו, כדי שנשווה את המצבים, ונגלה שאנחנו נמצאים באין סוף. לכן עכשיו אנחנו צריכים ביחס החדש שלנו, לרפאות את עצמנו ממחלת סכרת, ושכבר לא נהיה עיוורים, חירשים, וכן הלאה. אנחנו עכשיו מקבלים תיקונים, ומרגישים שאנחנו כלל לא היינו במרתף, אלא העולם אין סוף, היה נראה לנו כך.

המשל הוא עמוק מאוד, ולא רק כאגדה יפה.

משמש את הבורא?
שימוש זה נקרא:
ההורים לא צריכים מהילדים כלום,
רק שהם יכירו עד כמה שהם אוהבים אותם.
(הרב מיכאל לייטמן 25.06.13)

ספר "כתבי בעה"ס",

"הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות"

הרב מיכאל לייטמן 11.12.15

אות ו'

"[...] ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים, וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך [עשה מה שטוב לך].

ותדע שזה המגדל המלא מכל טוב, יורה כללות העונג והטוב, שבשבילו ברא את הנבראים, ע"ד שאמרו ז"ל שמדרך הטוב להטיב, וע"כ ברא העולמות, כדי להנות לנבראיו [...]."

שאלה: לאחרונה אנחנו מדברים הרבה על השנאה שמעליה אנחנו בונים את האהבה ועל הלכלוך שבעזרתו מגלים את היהלומים?

מה כל כך מיוחד בזה? זו לא שנאה, זה חומר הבריאה המקולקל שממנו אנחנו מתחילים. אז מה? אז וודאי שעליו אנחנו צריכים לבנות את הכל. זה מה שניתן לנו.

תלמיד: בדיוק מפה באה השאלה. בעל הסולם כותב פה על דבקות והוא אומר שהדבקות מגיעה מתוך השתוות הצורה, איך אפשר להיות במצב של השתוות הצורה, אם בו זמנית אני מרגיש את כל הריחוק, את כל השנאה, את כל הלכלוך? כי הרי זה נמצא שם כל הזמן.

העניין מתחיל מהגדרת הנברא. מה זה נקרא "נברא"? נברא נקרא מי שמרגיש את עצמו שהוא קיים, או שהוא קיים סתם, או שמישהו אומר עליו שהוא קיים. מה זה נקרא נברא, מה זה נקרא שאני קיים, זאת אומרת מרגיש. מרגיש זה נקרא שאני מבדיל בין אני למרגיש, אני לקיים, בין שני הדברים. זאת אומרת, קיום מצידי, זה לא כמו הבורא שהוא קיים בפני עצמו ולא צריך לשום דבר כדי להרגיש את עצמו, כן או לא, ואני לא מבין איך דבר כזה קורה ובכלל נמצא. אצלי כל הרגשה והרגשה כלולה מדבר והיפוכו, שבין שני הנתונים. אני יכול להגיע להרגשה, ואז לפי ההרגשה הזאת אני יכול לקבוע הלאה בהתפתחות ההרגשה הזאת אם היא טובה, רעה, מטרתית, כן או לא, באיזו דרגה, דומם, צומח, חי, מדבר וכן הלאה.

זאת אומרת, מישהו שקיים כנברא, חוץ מהבורא, הוא חייב לכלול שני כוחות. ושני הכוחות האלה הם פלוס ומינוס, בלי זה לא יכול להיות. תן לי איזו מציאות שקיימת רק בכוח אחד, אין. אלא רק במידה שישנם שני כוחות, שמצד אחד הם מנוגדים ומצד שני הם משלימים זה את זה במשהו, אפשר להגיד על היחס שביניהם שבתוך היחס ביניהם אנחנו מבחינים במה שנקרא "קיום המציאות", לכן הנברא חייב להיות כלול משני כוחות.

תלמיד: אם בתוך המציאות הזו שהנברא קיים בשני כוחות שאחד הוא טוב והשני הוא רע, והרע הזה כל הזמן נמצא שם, זה מה שמגדיר אותו כנברא, אז איך הוא יכול להגיע להצדקה של הבורא, איך הוא יכול להיות בהשתוות הצורה עם הבורא?

לא. למרות שהנברא כביכול רק הרע, הטוב כבר קיים מראש, ולכן הרע פועל על רקע הטוב, ולכן אנחנו מבחינים ביניהם. אפילו בתת ההכרה, כשאנחנו לא בדיוק מבינים מה קורה, תמיד אנחנו מבחינים בין שני כוחות מנוגדים. האטום או המולקולה, כל דבר שהוא קיים, דומם, צומח, חי, מדבר, מתפתח או לא, אם הוא קיים, כולל שני כוחות. יכול להיות שהכוח האחד יותר בולט לעומת הכוח השני, פעם כוח הטוב יכול להיות, פעם כוח הרע, אבל בכל זאת אלה שני כוחות, בכוח אחד אנחנו לא תופסים, אלא רק כיתרון האור מתוך חושך, רק בהבדל בין שני הכוחות, רק את הקונטרסט בין הדברים אנחנו תופסים.

[...]

בכל מצב שלי, אם אני מאזן את שני הכוחות האלה, טוב ורע, באיזון ביניהם אני מגלה את הבורא. האיזון ביניהם הוא נקרא הבורא.

תלמיד: זה מובן, אבל יש רגעים שאתה לא יכול לעשות את האיזון ביניהם, אתה כולך נמצא בתוך הרע.

לא יכול, אז לא יכול, בסדר. אנחנו מדברים על איפה מגלים, אז אני אומר לך איפה. אתה אומר "אני לא יכול", זו כבר בעיה אחרת, אז אין לך כוח לגלות, אז אין לך שכל לגלות, אז יכול להיות, ישנן סיבות. אבל אם תגלה איזון בין שני הכוחות, באיזון בין שני הכוחות האלה אתה מיד תגלה את הבורא, כי הוא ממש הכלול בין שני הכוחות האלו. השאלה היא, האם הוא, הוא המורכב משני הכוחות האלה או שעל ידי המורכבות הנכונה בין שני הכוחות האלה, אתה מגיע לגילוי שלו? אז אנחנו אומרים, לא, אני מגיע לגילוי שלו, כי האיזון בין שני הכוחות האל, רק זה נקרא "הכלי המתוקן", אבל מה שמתגלה בתנאי הזה המתוקן באיזון בין טוב ורע, זה הבורא.

תלמיד: במה היא השתוות הצורה?

השתוות הצורה של הנברא בבורא היא בזה שהנברא רוצה להיות מאוזן, מושלם כמו הבורא. שהוא יכול להגיד על הבורא שממנו יוצאים שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע, ושהכל ברא לטוב.

תלמיד: המצב המאוזן בשני הכוחות בנברא, הוא זה שמגיע להשתוות הצורה או שזה כוח מסוים מבין השניים שמגיע להשתוות הצורה עם הבורא?

האיזון בין טוב לרע שהוא כולל בתוכו גם טוב וגם רע, הוא בונה בי יכולת להרגיש את הבורא, הבורא הוא התוצאה מהאיזון שמתגלה, כי הבורא בעצמו נקרא "בוא וראה". כאן השאלה, עד כמה שכוח האיזון עצמו הכלול בין שני הכוחות האלה, הוא יקרה "בורא", או שזה רק התנאי שבו, בתוך הכוח הזה המאוזן פלוס ומינוס יחד שנבנה אצלי, בתוך זה אני מגלה משהו השלישי המרכיב, המדרגה היותר עליונה שמתגלה וזה נקרא בורא. אז בעצם זו מדרגה יותר עליונה.

תלמיד: אז מה מתאזן בדיוק?

מתאזן פלוס ומינוס, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושניהם פועלים כאחד.

תלמיד: ואז מה יש?

לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: כן, אבל לפני זה יש עוד תהליכים שהנברא עובר או שהשתוות הצורה זה רק בלקבל על מנת להשפיע?

השתוות הצורה זה לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: ולפני זה מה קורה?

הכנה, הכנה לזה.

תלמיד: גם חפץ חסד זה הכנה?

כן וודאי. מה זה חפץ חסד, מה הוא עושה טוב? הוא לא עושה טוב לאף אחד, אפילו לאחרים. חפץ חסד זה עדיין לא חיבור.

תלמיד: אין לו שני כוחות?

יש לו כוח חיובי וכוח שלילי, אבל הכוח החיובי שלו הוא לא יותר מהכוח השלילי. הוא עדיין לא מתגבר על הרע שבו, כדי להשתמש בו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז מה הוא עושה עם כוח אחד?

לא, הוא עובד עם שני כוחות אבל הוא משתדל להיות באיזון ולתת לעליון לקדם אותו, לתקן אותו. זה נקרא "קטנות".

תלמיד: אז למה הוא לא מגיע להשתוות הצורה אם הוא עובד בשני כוחות?

הוא לא מסוגל, עדיין כוח הטוב שהוא משתדל, מסוגל להוסיף לעצמו, הוא כוח הקט. הוא לא מסוגל לקלוט כוח הטוב יותר גדול.

תלמיד: השתוות הצורה ודבקות זה היינו הך?

כן. השתוות הצורה עם הבורא או דבקות בבורא זה היינו הך.

תלמיד: אז מה זה שאנחנו אומרים שבכל מדרגה יש דבקות?

כי כאן תינוק, גם עוּבר דבוק לאימו.

תלמיד: אז כן יש השתוות הצורה לפני לקבל על מנת להשפיע?

וודאי שיש השתוות הצורה עם הבורא אבל בדרגת עיבור או קטן, כי אחרת לא היה להם מגע ואחרת העוּבר לא היה יונק מאימו שזה הבורא.

תלמיד: אז למצבנו, מהי השתוות הצורה הראשון שאפשר להשיג?

זו ההשלמה בינינו, ערבות. ואז אנחנו מגלים בינינו כבר נוכחות העליון.

תלמיד: מה קורה ברמת היחסים, מה אנחנו מאזנים, מה הם שני היחסים שאנחנו מאזנים?

אני מגלה את העליון באיזו צורה שמתגלה, ומשתדל להיות לעומתו כמה שיותר דבוק בו. מידת הדבקות שלי בעליון היא בזה שאני מבטל את עצמי בכל הכלים שלי. זה נקרא שהגעתי להיות עוּבר בעליון.

תלמיד: למה ביטול מביא לאיזון?

זה האיזון המינימאלי. כשאני מבטל את עצמי, אני לא מפריע לעליון לעבוד עלי. אבל בביטול הזה יש בכל זאת שני כוחות. אני מבטל את הכוח הרע שלי, על ידי כוח הטוב שמקבל מהעליון.

תלמיד: אז האיזון ברוחניות זה איזון שונה. זה לא כמו האיזון בעולם הזה, נניח יש לך 80 ליטר ואתה צריך להוסיף מהצד השני עוד 80 בשביל לאזן?

למה?

תלמיד: כי פה אתה מבטל משהו.

אני מבטל את האגו שלי כדי להיות מאוזן עימו.

תלמיד: אבל אתה מבטל כוח מסוים, איך אתה יוצר איזון בביטול? כאילו מורידים משהו לגמרי ואני לא מוסיף.

אני מוריד את השימוש באגו שלי כדי להיות מאוזן עם העליון. שימוש.

תלמיד: אז הוא עדיין נשאר, אני רק לא משתמש בו?

וודאי, כן.

שאלה: בשיחה שעשינו איתך במהלך השבוע לגבי הכנס הגדול, אמרת שאחד הדברים שאנחנו רוצים להגיע, לפחות איזה מסר מרכזי, זה עניין הדבקות, הכי גבוה שאפשר. מה זה אומר בפועל מבחינת הכנס, מבחינת ההכנה שלנו לכנס?

אנחנו צריכים להגיע לאיזו דבקות מסוימת בינינו, כמה שמשתדלים, כמה שמסוגלים. לדבקות הזאת אנחנו לא קוראים דבקות, אלא חיבור. המטרה שלנו להגיע לחיבור בינינו, המינימאלי, שייתן לנו הרגשת העוּבר, שאנחנו נמצאים בעליון. וההרגשה הזאת היא הרגשה אמיתית, שנמצאים ממש בעולמו של הכוח העליון והוא עוטף אותנו, הוא מארגן לנו את הכל, אנחנו בזה קונים את הקשר אליו. אנחנו בזה כבר מתחילים להשתוקק להישאר בקשר הזה, מוכנים לתת יותר כוחות. משתדלים להיזהר שההשתוקקות הזאת להיות דבוק בכוח העליון תהיה לא אגואיסטית, אחרת ההרגשה הזאת וכל המעמד הזה יעלם. הרגשת הבורא בנברא, לזה אנחנו צריכים להגיע. בזה אנחנו מתחילים להודות לו, לכבד, לברך אותו, לעשות לו בזה נחת רוח.

אות ז'

"ובזה תבין אמרם ז"ל, אשר השכינה בתחתונים צורך גבוה, שמאמר הזה מתמיה מאד. אמנם עולה בקנה אחד עם האמור במדרש הנזכר, שדימו הענין למלך שיש לו מגדל מלא מכל טוב, ואין לו אורחים, אשר ודאי, לאורחים יושב ומצפה, דאם לא כן, נמצא כל ההכנה ללא הועיל ולתוהו, וכדומה, למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנתו, שהיה חביב לו ביותר, וע"כ, מיום הולדו חשב בעדו מחשבות, וקבץ כל הספרים והחכמים המצוינים שבהמדינה, ועשה בעדו בית מדרש לחכמה, וקבץ כל הבנאים המצוינים ובנה לו היכלי עונג, וקבץ כל בעלי הניגון ושיר ועשה לו בתי זמרה, וקבץ ממיטב המבשלים והאופים שבמרחבי המדינה והמציא לו מכל מעדני עולם וכו'. והנה נגדל הבן ובא בשנים, והוא סכל, אין לו חפץ במושכלות, והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש, מיופי הבנינים, והוא חרש לא ישמע בקול שרים ושרות, והוא חלה במחלת צוקר, אינו רשאי לאכול אלא פת קיבר לבד, והנה כדי בזיון וקצף.

ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק, אני ה' בעתה אחישנה ופירשו בסנהדרין צ"ח לא זכו בעתה זכו אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת:

זה מה שאנחנו רואים בעולם הזה. כאילו איזה בורא, על מי אתה מדבר, תן לבן אדם לברוא את העולם היה עושה פי כמה וכמה יותר טוב. איזה בורא טוב ומיטיב, האבסולוט הזה, איפה אנחנו רואים את זה? כולם אוכלים זה את זה, גם דומם, צומח, גם חי, כולם סובלים, סובלים בלי סוף. אז איך אפשר לפי הפעולות, לראות "ממעשיך היכרנוך"? אם אני רואה את זה, אני אומר שקיים כוח עליון, אז זה כוח עליון רע לגמרי. זאת אומרת, אין בו שום דבר אנושי אפילו, האדם לא היה עושה דבר כזה רע.

"אולם השי"ת כל מעשיו בטוחים ונאמנים, ודין אונאה אין נוהג בו ח"ו, והיינו שאמרו ז"ל, לא זכו בעתה, ומה שלא יעשה החפץ יעשה הזמן וכמ"ש בפמ"ס סוף ע"א, בשיעור הכתוב התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הנני ע"ש, דיש דרך היסורין שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשרשו וישלים הכונה."

זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בכוונה במצב כזה, שאנחנו צריכים לתקן את התפיסה שלנו ולהביא אותה לתפיסה הנכונה. אנחנו צריכים לגלות את צורת התפיסה ולָמה הבורא ברא דווקא אותה בצורה כל כך מקולקלת, מעוותת, ומתוך זה לאט לאט נגיע ללמוד מה טובתו, מה מטרתו, מה כוונתו בכל הבריאה שלנו, בנו ובעולם, ואז אחרי שמכירים את זה, יכולים להתחיל לתקן את עצמנו, כי זה מה שהוא רוצה. ניקח את עצמנו כמו שאנחנו ונביא את עצמנו למצב המתאים לו, מפני שכואב לנו שאנחנו, בזה שנמצאים במצב הרע, כביכול הרע, אנחנו בזה מדברים רע על הבורא, ודווקא בגלל זה אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לתקן את הטבע שלנו, כדי להגיע לברכה, זה נקרא בעל מנת להשפיע.

שאלה: אז אנחנו אותם ילדים עיוורים וסומים שמביאים צער לאבא שיצר את המצב הזה?

בהתחלה אנחנו כאלה, שאנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים ושאין לנו אבא וסבא וכלום. אחר כך אנחנו מתחילים יותר ויותר לחקור את הטבע, גם המדע עוזר לנו בזה קצת להתקרב לעניין, עד שאנחנו זוכים לשאלות פנימיות מהותיות, מי הוא, מה הוא, בשביל מה, מה הטעם בחיינו, ואז מגיעים לחוכמת הקבלה.

תלמיד: אם היינו מתחברים יותר לצער שאנחנו מביאים לבורא, האם זה היה עוזר לנו להתחבר יותר טוב?

איך אתה יכול את זה לעשות?

תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש את צער השכינה שנמצאת בעפר? זה אלמנט בסיסי שאנחנו צריכים להרגיש.

זה במידה שאנחנו נמשכים לטוב. איך אתה יכול להתקדם על ידי זה שאתה מרגיש רע? זאת השאלה שלי, לָמה אתה חושב שזה אפשרי?

תלמיד: אני חושב שבמאמר ב"שמעתי", מדובר על הצורך להרגיש בצער על חוסר חיבור, וכשאתה מרגיש את הצער הזה, אתה מביא שמחה לשכינה, שמעלה אותה ואת עצמה מתוך העפר.

כשאני מצטער על צער השכינה שמתגלה, אני בזה מביא שמחה למקור, נכון, אבל איך אני זוכה להרגשת צער השכינה? מזה שאני מפתח כלים לטוב. המגמה שלך היא לא נכונה, שאני צריך להגיע לצער, להרגשת צער, זה לא נכון. רק מזה שאני נמשך לטוב, שמתבהרים בי כלים לטוב, שאני מתחיל להבין מה זה השפעה ואהבה, וחיבור, וכן הלאה, אני מתחיל לזהות עד כמה לשכינה אני גורם רע ואז אני יכול להעלות מ"ן. אם אני לא אהיה טוב, איך אני אזהה שהשכינה נמצאת ברע?

תלמיד: איך אני יכול לעשות את הבירור הזה כל זמן שאני חי, הרצון לקבל שלי והאגו שבי תמיד ינסו לשכנע אותי שאני עושה כל מיני דברים. איך אני יכול לברר את זה אם כל האגו וכל הרצון לקבל מבלבלים אותי, ואז בעצם הקבוצה זה הדבר היחיד שעוזר לי להבין מה אני מרגיש?

אם אתה משתוקק כל הזמן לחיבור עם הקבוצה ורק אתה מברר תכונות החיבור, מתוכם אתה רואה את כל הדברים השליליים שצריכים לתקן. להיזהר לא להיות מבולבל. זאת אומרת, להימשך לטוב בלבד, חצי שעה ביום אתה יכול לעשות ביקורת.

[...]

ההשקעה שלנו צריכה להיות בזה שאנחנו צריכים לגלות את הכוח הטוב כדי לאזן את הכוח הרע, זאת כל ההשקעה שלנו. כוח הטוב זה כוח החיבור, כוח הנתינה, כוח האהבה, השתתפות, וכל מה שנתנו לך, כל מה שנקרא "תורה", "המאור שבה מחזירו למוטב". מה זה "למוטב", לטוב? להשפעה.

[...]

שאלה: במאמר הוא נותן מעבר שלא כל כך הבנתי אותו. הוא מסביר על ילד שהוא סומא, חירש, עיוור, וחולה במחלת סכרת, ומיד אחרי זה הוא אומר שיש שני דרכים, "בעתו" ו"אחישנה". אז אם אני חירש, סומא וחולה בסכרת, איך אני בכלל יכול עם ההגבלות האלה ללכת בדרך "אחישנה"?

לא, ודאי שאתה לא יכול. אם אתה חירש, אתה יכול לשמוע מוסיקה? לא. אם אתה סומא, אתה יכול לראות את הדברים יפים? לא. אם יש לך מחלת סכרת, אתה יכול לאכול עוגיות יפות, טובות? לא. אז מה עושים?

תלמיד: אני שואל אותך.

מקבלים תרופה. נתנו לך תרופה, אז תביא אותה, תשתמש בה, קח אותה.

שאלה: מה זה דרך ייסורים במצב שבו אנחנו נמצאים? לא העולם כולו שמקבל את המכות, אלא אני מניח שיש דרך ייסורים לאנשים שהולכים בדרך שלנו, שהם כבר מנסים לממש את חכמת הקבלה.

דרך ייסורים שבה מדברת התורה זו דרך שאותה מרגיש אדם שרוצה ללכת בדרך התורה וכל הזמן מקבל סטייה ונפילה, ואז הוא אומר שהדרך שלו היא לא בדיוק "אחישנה" אלא גם כן "בעתו".

אבל דרך ייסורים שהעולם סובל, זו דרך ייסורים שהיא בדרגת הדומם, צומח וחי, שם אין מה לעשות, רק לצרף אותם אלינו. אין להם בחירה חופשית ללכת בדרך "אחישנה", אלא רק אם אנחנו נקבע את הכיוון ופעולות, והם ישתתפו בפעולות האלו בכמה שמתאפשר להם להשתתף. הבנה לא תהיה להם, כי הבחנות רוחניות לא יהיו בהם, אלא בכמה שמשתדלים. אבל לא יותר מזה. לא לחשוב שהעולם יכול בעצמו לקבוע דרך, אלא אתה קובע את הדרך ומושך אחריך את העולם.

[...]

שאלה: למה כל כך קשה לקחת את התרופה הזאת? אתה רוצה לקחת ואתה לא יכול.

כי התרופה הזאת נמצאת במרכז הקבוצה.

תלמיד: אתה לא יודע איך לקחת את זה.

אתה תגיע למרכז הקבוצה ושם תיקח את התרופה.

תלמיד: אתה אומר, אם אתה רוצה, בבקשה, קח.

נכון, התרופה שם נמצאת. אני לא צריך להגיד לך, בבקשה או לא בבקשה. אם אתה מגיע למרכז הקבוצה, אתה שם מוצא את התרופה, כי שם מופיע עליך המאור המחזיר למוטב, הוא פועל שם קבוע, הוא נמצא שם קבוע. אבל זה אך ורק במרכז הקבוצה, אם אתה לא נמצא במרכז, אתה לא נכנס תחתיו וזהו. זה פשוט, ישנו מקום אחד איפה שזורם עליך האור העליון, במרכז הקבוצה. תגיע למקום הזה ותקבל אור עליון ותתחיל להשתנות.